הקבורים במערת המכפלה

מובא בזוהר חדש בשם רבי רחומאי שכאשר גירש הקב״ה את אדם הראשון מגן עדן, נתיירא אדם מן הארץ התחתונה שאין לה שיעור. הוא עשה תשובה ונכנס במי גיחון עד צווארו, והקב״ה חס עליו והעלה אותו למקום הנקרא אדמה, ושם הוליד את קין והבל. לאחר שהרג קין את הבל וקיבלו הקב״ה בתשובה, וכשנולד שת, העלה הקב״ה את אדם למעלה מכל הארצות, לתבל, במקום ארץ ישראל בחברון. שם חצב לו קבר ועשה מערה לפנים ממערה סמוך לגן עדן, ושם קבורתו וקבורת אברהם יצחק ויעקב והאמהות. ומכאן נלמד שהמערה היא סוף דרך התשובה של אדם הראשון, המקום שבו חזר להיות סמוך לגן עדן.

מובא בספרים הקדושים בשם רבי קיסמא שמערת המכפלה סמוכה לפתח גן עדן. בשעה שמתה חוה בא אדם לקבור אותה שם, והריח שם מריחות גן עדן, באותו ריח שהכיר. הוא רצה לחצוב עוד, ויצאה בת קול ואמרה לו ״דייך״. באותה שעה עמד ולא חצב יותר, ושם נקבר. את קבורתו עשה שת בנו, שהיה בדמותו ובצלמו. ורבי רחומאי אומר שהקב״ה עצמו נתעסק באדם כשנוצר, ונתעסק בו כשמת.

מובא בזוהר חדש, שלא היה מי שיודע על קבורת אדם הראשון עד שבא אברהם אבינו ונכנס לשם. הוא ראה את אדם, הריח ריח בשמים של גן עדן, ושמע קול מלאכי השרת אומרים: אדם הראשון קבור כאן, ואברהם יצחק ויעקב מוכנים למקום הזה. הוא ראה נר דולק ויצא, ומיד נעשתה תאוותו על המקום. ורב הונא מוסיף שלפני שבא אברהם רבים ביקשו להיקבר שם, אבל מלאכי השרת שמרו על המקום ורואים היו אש דולקת שם, ולא יכלו להיכנס עד שבא אברהם וקנה את המקום. ומכאן שהמקום היה שמור ומיועד לאבות מבריאת העולם.

מובא בזוהר חדש: שבעה פתחים יש לנפשות הצדיקים להיכנס בהם עד מקום מעלתם, ועל כל פתח עומדים שומרים. בפתח הראשון נכנסת הנשמה במערת המכפלה, שהיא סמוכה לגן עדן, ואדם הראשון שומר עליו. אם זכתה הנשמה, הוא מכריז ואומר: "פנו מקום, שלום בואך!". והדברים מרגשים: האב הראשון של כל האדם מקבל כל נשמה טהורה בברכת שלום בפתח המערה.

מובא בזוהר הקדוש שהקב״ה חס על אדם וגנז אותו בשעת מותו סמוך לגן. אדם עשה מערה אחת ונטמן בה הוא ואשתו. ומהיכן ידע? ראה אור דק אחד עולה במקום ההוא, יוצא מגן עדן, ונכספה נפשו להיקבר שם, כי שם המקום הסמוך לשער גן עדן. ומכאן נלמד שהאור הדק הזה הוא הסימן שהמקום הזה הוא נקודת המגע בין העולם הזה לגן עדן.

מובא בזוהר הקדוש בשם רבי יהודה, שאברהם ידע במערה סימן, ולבו ורצונו היו שם, כי כבר נכנס אליה וראה את אדם וחוה טמונים בה. הוא הכיר אותם כי ראה את דיוקנו של אדם, ונפתח לו שם פתח אחד של גן עדן. כל מי שמסתכל בדיוקנו של אדם אינו ניצל ממיתה, שהרי כל אדם בשעת פטירתו רואה את אדם הראשון ומיד מת. אבל אברהם הסתכל בו ונתקיים. הוא ראה אור מאיר במערה ונר אחד דולק, ואז ביקש לדור באותו מקום, ולבו ורצונו היו תמיד במערה.

אמרו חז״ל במדרש שריח גן עדן והאור הדק הם שציינו לאדם הראשון את מקומה של המערה, ושם קבר את חוה ושם נקבר הוא עצמו, והקב״ה נתעסק בו כשנוצר וכשמת. ומכאן מביא המדרש בשם רבי אבהו את טעם השם מכפלה, שכפף הקב״ה את קומתו של אדם הראשון וקברו בתוכה.

מובא בזוהר הקדוש: בוא וראה, לא מסתלק אדם מהעולם עד שהוא רואה את אדם הראשון, ואדם הראשון שואל אותו על מה הלך מן העולם ואיך יצא. ומכאן שאדם הראשון, הקבור במערת המכפלה, פוגש כל נשמה ביציאתה, והוא השומר בשער.

איתא בגמרא שכאשר בא רבי בנאה למערת אדם הראשון, יצאה בת קול ואמרה: הסתכלת בדמות דיוקני, בדיוקני עצמו אל תסתכל. ושאל: הרי ברצוני לציין את המערה? ונאמר לו: כמדת החיצונה כך מדת הפנימית, ולמאן דאמר שני בתים זה למעלה מזה, כמדת העליונה כך מדת התחתונה. ואמר רבי בנאה: נסתכלתי בשני עקביו של אדם, ודומים לשני גלגלי חמה. אברהם הוא דמות דיוקנו של אדם, ואדם הראשון עצמו גדול מכדי שיוכל אדם להסתכל בו.

מובא בספרים הקדושים שאברהם, יצחק ויעקב הם מרכבה קדושה לשכינה. הרגל הרביעית שבמרכבה, שהיא בזכות דוד המלך, מתבטאת במערת המכפלה בזכות אדם הראשון הקבור שם, שנתן לדוד המלך שבעים שנה מחייו. כך במערה נמצאת המרכבה בשלמותה, ארבע רגליים, והמלכות קשורה אל האבות דרך אדם הראשון.

מובא בזוהר חדש (מגילת רות) שבכל פעם שיהודי אומר שמע ישראל, פעמיים ביום, אדם הראשון מביא את הזכויות לאבות הקדושים והם מברכים את המתפלל. ומכאן נלמד שכל יהודי, בקריאת שמע הפשוטה שלו, מגיע עד למערת המכפלה ומקבל משם ברכה.

איתא בגמרא שרבי בנאה, מאחרוני התנאים ומרבותיו של רבי יוחנן, היה מציין מערות. כשהגיע למערת אברהם מצא את אליעזר עבד אברהם עומד לפני הפתח. שאל אותו מה עושה אברהם, והשיב: שוכב בחיקה של שרה והיא מעיינת בראשו. ביקש שיאמר לאברהם שבנאה עומד בפתח, ואברהם השיב: ייכנס, ידוע שאין יצר הרע בעולם ההוא. נכנס, הסתכל ויצא. כשהגיע למערת אדם הראשון יצאה בת קול ואמרה: הסתכלת בדמות דיוקני, בדיוקני עצמה אל תסתכל. ונאמר לו שמידת המערה הפנימית כמידת החיצונית, או לפי הדעה שהמערה היא שני בתים זה מעל זה, מידת העליונה כמידת התחתונה.

מובא בזוהר הקדוש (פרשת ויחי) שהמקום נקרא קרית ארבע משום ששם נקברו ארבעה זוגות: אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. האבות הם מרכבה קדושה, ואדם הראשון נקבר עמהם משום שהוא היה המלך הראשון, וממנו עברה המלכות לדוד המלך.

מובא בזוהר הקדוש שהמקום נקרא ״קרית ארבע״ משום שנקברו בו ארבעה זוגות: אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. במקום הזה מתאחדים שורש האנושות כולה, אדם וחוה, עם שורש עם ישראל, האבות והאמהות. ומכאן נלמד שכל מי שבא למערה עומד מול ההורים של כל העולם ומול ההורים של עמו.

אמרו חז"ל במדרש על "ויקם שדה עפרון אשר במכפלה": השדה היתה נפולה וקמה, היתה של אדם קטן ונעשתה של אדם גדול. ורבי אבהו אומר ש"מכפלה" נקראת כך משום שכפף הקב"ה את קומתו של אדם הראשון וקברו בתוכה. ומכאן נלמד, שהמעבר של השדה לידי אברהם הוא עליה במעמדה של הקרקע עצמה.

אמרו חז״ל במדרש על ״ואל הבקר רץ אברהם״: הצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה. אברהם אמר רק ״ואקחה פת לחם״, ולבסוף הביא שלוש סאים ושלושה בני בקר. ואותו בן בקר ברח מלפניו עד חברון ונכנס למערת המכפלה, ואברהם נכנס אחריו וראה את אדם וחוה שוכבים ונרות דולקים לפניהם. אמר אברהם: יפה המערה לקבורה, וקנה אותה בממון רב. ומכאן שמתוך מצוות הכנסת אורחים התגלתה לאברהם המערה.

מובא בזוהר הקדוש שאלה: אם דוד הוא הרגל הרביעית במרכבה עם האבות, כמו שנאמר "אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה", מדוע לא נקבר עמהם בקרית ארבע? ומשיב שלדוד הוכן מקום אחר הראוי לו, והוא ציון. ואדם הראשון נקבר עם האבות כי הוא המלך הראשון, וממנו הועברה המלכות לדוד. לאדם נגזרו אלף שנים, והוא נתן מהן שבעים שנה לדוד, ומשנותיו של אדם התקיים דוד. נמצא שאדם הקבור במערה משלים במקום הזה את מקומו של דוד במרכבה.

מובא בספר התמונה, המיוחס לרבי נחוניא בן הקנה ולרבי ישמעאל כהן גדול, והביאו בעל שכחת לקט, מאמר נפלא: משה רבינו וצפורה אשתו נקברו במערת המכפלה. סוד האות ריש רומז לעולם העליון להיות ירושה לנשמות מתחילת האצילות, ששם גנוז ונקבר האור של יום ראשון עם זוגו, ״ושמה קברתי את לאה״. חמשה זוגות נקברו במערה, שלושה גלויים ושנים נסתרים. הגלויים: אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. הנסתרים: אדם וחוה, משה וצפורה. ובהערה מבואר שהם רומזים לעשר ספירות, הזכרים לחמש ספירות רחמים והנקבות לחמש ספירות דין, זוגות זה לזה.

כתב בספר התמונה המיוחס לרבי נחוניא בן הקנה, שבמערת המכפלה קבורים חמשה זוגות, שלושה ידועים ושניים נסתרים. וכתב המפרש שהנסתרים הם אדם וחוה, ומשה וצפורה. "ולא ידע איש את קבורתו" אמת הוא, אבל המלאכים יודעים. וכשנאמר למשה "ושמה לא תבוא", פירושו שלא תבוא בעצמך, אלא יביאוך, ושם נקבר משה על ידי המלאכים. ודברים אלו הובאו בילקוט ראובני ובספרי החיד״א.

מובא בספרים הקדושים שכמו שאדם הראשון הוא אבי כל בני האדם ושורש כל הנשמות, כך משה רבינו הוא האב הרוחני של כל ישראל, שהרי כל המלמד את בן חבירו תורה כאילו ילדו, ומשה מסר לישראל את התורה שבכתב ושבעל פה. לכן ראוי היה שמקום קבורתו יהיה בסמוך לאדם הראשון, שורש נשמות כל האדם, ויחד עם האבות הקדושים שהם שורש נשמות ישראל, שמהם התחיל קיומו של העם.

מובא בספרים הקדושים בשם רבי קיסמא שמערת המכפלה סמוכה לפתח גן עדן. בשעה שמתה חוה בא אדם לקבור אותה שם, והריח שם מריחות גן עדן, באותו ריח שהכיר. הוא רצה לחצוב עוד, ויצאה בת קול ואמרה לו ״דייך״. באותה שעה עמד ולא חצב יותר, ושם נקבר. את קבורתו עשה שת בנו, שהיה בדמותו ובצלמו. ורבי רחומאי אומר שהקב״ה עצמו נתעסק באדם כשנוצר, ונתעסק בו כשמת.

מובא בזוהר הקדוש שהקב״ה חס על אדם וגנז אותו בשעת מותו סמוך לגן. אדם עשה מערה אחת ונטמן בה הוא ואשתו. ומהיכן ידע? ראה אור דק אחד עולה במקום ההוא, יוצא מגן עדן, ונכספה נפשו להיקבר שם, כי שם המקום הסמוך לשער גן עדן. ומכאן נלמד שהאור הדק הזה הוא הסימן שהמקום הזה הוא נקודת המגע בין העולם הזה לגן עדן.

מובא בזוהר הקדוש שהמקום נקרא ״קרית ארבע״ משום שנקברו בו ארבעה זוגות: אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. במקום הזה מתאחדים שורש האנושות כולה, אדם וחוה, עם שורש עם ישראל, האבות והאמהות. ומכאן נלמד שכל מי שבא למערה עומד מול ההורים של כל העולם ומול ההורים של עמו.

אמרו חז״ל במדרש על ״ואל הבקר רץ אברהם״: הצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה. אברהם אמר רק ״ואקחה פת לחם״, ולבסוף הביא שלוש סאים ושלושה בני בקר. ואותו בן בקר ברח מלפניו עד חברון ונכנס למערת המכפלה, ואברהם נכנס אחריו וראה את אדם וחוה שוכבים ונרות דולקים לפניהם. אמר אברהם: יפה המערה לקבורה, וקנה אותה בממון רב. ומכאן שמתוך מצוות הכנסת אורחים התגלתה לאברהם המערה.

מובא בספר התמונה, המיוחס לרבי נחוניא בן הקנה ולרבי ישמעאל כהן גדול, והביאו בעל שכחת לקט, מאמר נפלא: משה רבינו וצפורה אשתו נקברו במערת המכפלה. סוד האות ריש רומז לעולם העליון להיות ירושה לנשמות מתחילת האצילות, ששם גנוז ונקבר האור של יום ראשון עם זוגו, ״ושמה קברתי את לאה״. חמשה זוגות נקברו במערה, שלושה גלויים ושנים נסתרים. הגלויים: אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. הנסתרים: אדם וחוה, משה וצפורה. ובהערה מבואר שהם רומזים לעשר ספירות, הזכרים לחמש ספירות רחמים והנקבות לחמש ספירות דין, זוגות זה לזה.

כתב בספר התמונה המיוחס לרבי נחוניא בן הקנה, שבמערת המכפלה קבורים חמשה זוגות, שלושה ידועים ושניים נסתרים. וכתב המפרש שהנסתרים הם אדם וחוה, ומשה וצפורה. "ולא ידע איש את קבורתו" אמת הוא, אבל המלאכים יודעים. וכשנאמר למשה "ושמה לא תבוא", פירושו שלא תבוא בעצמך, אלא יביאוך, ושם נקבר משה על ידי המלאכים. ודברים אלו הובאו בילקוט ראובני ובספרי החיד״א.

מובא בזוהר הקדוש (פרשת חיי שרה) שכאשר נכנס אברהם אבינו למערה בפעם הראשונה ראה שם אור, ואור זה גילה לו שאין המקום מערה רגילה אלא מקום של קדושה עליונה. ועוד מובא בזוהר שההיכל הזה סמוך לשער גן עדן.

מובא בזוהר חדש (מגילת רות) שאברהם אבינו נכנס למערה והריח שם ריח בשמים של גן עדן. והריח הוא הדבר הרוחני ביותר מבין החושים, ובו הרגיש אברהם שהוא עומד על סף גן עדן. וזה מה שהביא אותו להתעקש לקנות דווקא את המקום הזה.

מובא בזוהר הקדוש ששאל רבי אלעזר את רבי שמעון אביו: האם המערה היא המכפלה או השדה? השיב לו שלא המערה ולא השדה הם עצם המכפלה, אלא הם נקראים על שם המכפלה. ירושלים וכל ארץ ישראל מתכפלות, ירושלים של מעלה וירושלים של מטה, כל אחת אחוזה למעלה ולמטה, ולכן היא כפולה, והשדה הזה שייך לאותה כפילות כי היא שורה בו, וזהו ״כריח שדה אשר ברכו ה'״. ועוד סוד: המכפלה היא האות ה״א שבשם הקדוש, שהיא האות היחידה הכפולה בשם. ואף שהמערה כפולה באמת, מערה בתוך מערה, היא נקראת ״מערת שדה המכפלה״ על שם הסוד הזה. אברהם ידע את הסוד, וכשדיבר עם בני חת כיסה אותו ואמר רק ״מערת המכפלה״. והקב״ה עשה הכל כדי שהעולם הזה יהיה כדמות העולם העליון ויתחברו זה בזה, ואשרי חלקם של הצדיקים שהקב״ה אוהב אותם בעולם הזה ובעולם הבא. ומכאן שמערת המכפלה היא נקודת המפגש בין העולם העליון לעולם התחתון.

מובא בזוהר חדש, שלא היה מי שיודע על קבורת אדם הראשון עד שבא אברהם אבינו ונכנס לשם. הוא ראה את אדם, הריח ריח בשמים של גן עדן, ושמע קול מלאכי השרת אומרים: אדם הראשון קבור כאן, ואברהם יצחק ויעקב מוכנים למקום הזה. הוא ראה נר דולק ויצא, ומיד נעשתה תאוותו על המקום. ורב הונא מוסיף שלפני שבא אברהם רבים ביקשו להיקבר שם, אבל מלאכי השרת שמרו על המקום ורואים היו אש דולקת שם, ולא יכלו להיכנס עד שבא אברהם וקנה את המקום. ומכאן שהמקום היה שמור ומיועד לאבות מבריאת העולם.

מובא בזוהר הקדוש בשם רבי יהודה, שאברהם ידע במערה סימן, ולבו ורצונו היו שם, כי כבר נכנס אליה וראה את אדם וחוה טמונים בה. הוא הכיר אותם כי ראה את דיוקנו של אדם, ונפתח לו שם פתח אחד של גן עדן. כל מי שמסתכל בדיוקנו של אדם אינו ניצל ממיתה, שהרי כל אדם בשעת פטירתו רואה את אדם הראשון ומיד מת. אבל אברהם הסתכל בו ונתקיים. הוא ראה אור מאיר במערה ונר אחד דולק, ואז ביקש לדור באותו מקום, ולבו ורצונו היו תמיד במערה.

איתא בגמרא שכאשר בא רבי בנאה למערת אדם הראשון, יצאה בת קול ואמרה: הסתכלת בדמות דיוקני, בדיוקני עצמו אל תסתכל. ושאל: הרי ברצוני לציין את המערה? ונאמר לו: כמדת החיצונה כך מדת הפנימית, ולמאן דאמר שני בתים זה למעלה מזה, כמדת העליונה כך מדת התחתונה. ואמר רבי בנאה: נסתכלתי בשני עקביו של אדם, ודומים לשני גלגלי חמה. אברהם הוא דמות דיוקנו של אדם, ואדם הראשון עצמו גדול מכדי שיוכל אדם להסתכל בו.

מובא בספרים הקדושים שלכאורה המקום הקדוש בעולם הוא הר המוריה, מקום אבן השתייה, עקדת יצחק וקרבנות אדם הראשון, קין, הבל ונח, והיה ראוי שהאבות ייקברו שם. אבל קדושת המקדש היא קדושה שירדה מלמעלה למטה, ברצון ה' להשרות שכינתו בעולם, והיא מקום ההשפעה מהשמים לארץ, ולכן שם הקרבנות. ואילו מערת המכפלה היא נקודת החיבור מלמטה, מהעולם הגשמי אל עולם הנשמות. בחברון קנה אברהם את שדה עפרון, שם התחילה הנהגתו ושם קבע את זכויות הבעלות שלו על הארץ הגשמית, ולכן זה המקום שבו הגשמי מתחבר לרוחני.

אמרו חז״ל במדרש בשם רבנן: משה אמר, אם ישראל חייבים שריפה, זכור לאברהם שמסר נפשו לכבשן האש על שמך, ותצא שריפתו לשריפת בניו. אם חייבים הריגה, זכור ליצחק שפשט צווארו על המזבח לישחט על שמך, ותצא הריגתו להריגת בניו. ואם חייבים גלות, זכור ליעקב שגלה מבית אביו לחרן. ומכאן נלמד שמסירות הנפש של כל אחד מהאבות היא כמו מטבע שמשלם מראש את החוב של בניו, וכל צרה שיכולה לבוא על ישראל כבר עברה פעם על אחד מהם.

איתא בגמרא בשם רבי שמעון בן לקיש: ״ואעשך לגוי גדול״, זה שאומרים ״אלהי אברהם״. ״ואברכך״, זה שאומרים ״אלהי יצחק״. ״ואגדלה שמך״, זה שאומרים ״אלהי יעקב״. יכול יחתמו בכולם? תלמוד לומר ״והיה ברכה״, בך חותמים ולא בכולם, ולכן חותמים ״מגן אברהם״. ומכאן נלמד שכל תפילה של יהודי פותחת בהזכרת שלושת האבות, ובזה התפילה עומדת על היסוד של הבטחות ה' להם.

אמרו חז״ל במדרש תנחומא: נח דומה לאוהב המלך שהיה משוקע בטיט, והמלך אחז בידו והעלה אותו. כך הקב״ה סמך את נח שלא ישקע במעשי דור המבול, ולכן נאמר בו "את האלהים התהלך נח". אברהם דומה לאוהב שראה את המלך הולך בחושך והאיר לו, ואמר לו המלך: במקום שתאיר לי מאחור, בוא ולך לפני. בימי אברהם כל העולם היו רשעים והוא צדיק, ואמר לו הקב״ה "התהלך לפני". ובאבות נאמר "האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו", שהיו מרווחים דרך לשכינה, מקדימים והולכים לפניו לעשות רצונו.

אמרו חז״ל במדרש, אמר רבי נחמיה על הפסוק ״אך הבל בני אדם כזב בני איש״: כל ההבלים והכזבים שישראל עושים בעולם הזה, כדאי הוא אברהם אבינו לכפר על כולם. והטעם, שנאמר עליו ״האדם הגדול בענקים״. ומכאן נלמד שגודלו של אברהם מכסה על כל חולשות בניו, וזכותו עומדת לכפר גם על מה שנראה חסר תיקון.

מובא בזוהר הקדוש שרבי אבא שאל את רבי שמעון זמן רב מה עניינו של השופר. ענה לו: בסדר הראשון הקול עולה, בוקע רקיעים והרים רמים, מגיע לאברהם ומעטר את ראשו, ואברהם מתעורר ומתקן את כסא הרחמים. אחר כך עולה הקול השבור והחזק לשבור את הדינים הקשים, ומגיע למקומו של יצחק. וכשיצחק מתעורר ורואה את אברהם עומד ומתקן את הכסא, הדין הקשה שלו נכנע ונשבר. ובזה צריך התוקע לכוון את לבו ורצונו לשבור את כוח הדין, וזהו ״אשרי העם יודעי תרועה״. בסדר השלישי הקול בוקע את כל הרקיעים, הרחמים מתעוררים, והקול מגיע לראשו של יעקב, ויעקב מתעורר ורואה את אברהם מצד אחד, ושניהם אוחזים ביצחק, זה מכאן וזה מכאן, ואין הגבורות יכולות לצאת החוצה.

מובא בזוהר הקדוש שבסדר האחר הקול יוצא ונוטל את אברהם ממקומו ומוריד אותו למקום שבו שורות הגבורות של יצחק, ואברהם עומד בתוכן. הקול השבור יוצא אז פחות חזק מקודם, לא מפני שהתוקע נחלש, אלא מפני שהפעם הוא אינו מכוון אל יצחק שבו שורה התוקף החזק, אלא אל בתי הדין שלמטה שהם רפויים יותר. כולם רואים את אברהם מולם ונכנעים לפניו. ואז הקול עולה, מתעטר בראשו של יעקב ומוריד אותו למטה, ואברהם עומד מצד זה ויעקב מצד זה, והדינים באמצע, וכך נכנעים כולם ונשארים במקומם.

מובא בזוהר הקדוש שבסדר האחרון צריך להעלות את האבות למקומם ולהושיב את יצחק ביניהם כבתחילה, כדי שלא ייצא בתוקפו החוצה. אז כל הדינים נכנעים והרחמים מתעוררים. לכן צריך לכוון את הלב והרצון בקולות האלה ולחזור בתשובה לפני הקב״ה. כשישראל מתקנים ומסדרים את הקולות ברצון הלב כראוי, השופר העליון חוזר, מעטר את יעקב, הכל מתוקן, כסא אחר ניצב, שמחה נמצאת בכל העולמות והקב״ה מרחם על העולם. אשרי חלקם של ישראל שיודעים למשוך את אדונם מדין לרחמים ולתקן את כל העולמות על ידם.

אמרו חז״ל במדרש: משל לאוהבו של מלך שהיה גר במדינה, ובשבילו היה המלך דואג למדינה. כך כל העולם כולו לא נברא אלא בזכות אברהם אבינו. וכשבאו המלכים למלחמה, שנאמר "וישבו ויבאו אל עין משפט היא קדש", אמר רבי אחא שלא באו אלא לגעת בעינו של עולם, העין שעשתה מידת הדין בעולם, ואתם מבקשים לסמא אותה. "היא קדש", זה אברהם אבינו שקידש שם שמים בכבשן האש.

אמרו חז״ל במדרש על הפסוק ״מלך אסור ברהטים״, שזה מלך מלכי המלכים שאסר עצמו בשבועה שהוא משרה את שכינתו בתוך ישראל, ברהטים של יעקב אבינו. בזכות מי? אחד אמר בזכות אברהם אבינו, שנאמר ״ואל הבקר רץ אברהם״, ואחד אמר בזכות יעקב אבינו, שנאמר בו ״ויצג את המקלות״. ומכאן נלמד שהשראת השכינה בעם ישראל קשורה כביכול בקשר שאינו ניתר למעשים פשוטים של חסד ושל עבודה של האבות.

מובא במכילתא כמה דעות. רבי עקיבא אומר שהקב״ה אמר: בזכות יעקב אני קורע להם את הים, שאמרתי לו "והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה". רבי יהודה בן בתירא אומר: כבר הבטחתי לאבותיהם של אלו. ורבי בניה אומר: בזכות המצווה שעשה אברהם אני קורע להם את הים, שנאמר בו "ויבקע עצי עולה", ובים נאמר "ויבקעו המים". ומכאן נלמד שמעשה אחד של מסירות נפש של אברהם בעקדה פתח את הים לבניו דורות אחר כך.

איתא בגמרא ובמדרש שאבות העולם התקינו שלוש תפילות: אברהם תיקן תפילת שחרית, שנאמר "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם", ואין עמידה אלא תפילה. יצחק תיקן תפילת מנחה, שנאמר "ויצא יצחק לשוח בשדה", ואין שיחה אלא תפילה. יעקב תיקן תפילת ערבית, שנאמר "ויפגע במקום", ואין פגיעה אלא תפילה. ואף לדעה שהתפילות נתקנו כנגד התמידים, מסבירה הגמרא שעיקרן מן האבות, וחכמים רק סמכו אותן על הקרבנות. נמצא שכל יהודי, בכל תפילה שלו, הולך בדרך שסללו האבות.

אמרו חז״ל במדרש שכאשר עשו ישראל את העגל, התחיל הקדוש ברוך הוא אומר ״הרף ממני ואשמידם״. אמר משה: רבונו של עולם, על מה אתה כועס על ישראל? אמר לו: בשביל שביטלו עשרת הדברות. אמר לו: יש להם במה לפרוע. אמר לו: במה? אמר: זכור שנסית את אברהם בעשרה נסיונות, ויצאו עשר בעשר. לכן אמר ״זכור לאברהם ליצחק ולישראל״. ומכאן נלמד שנסיונות האבות הם חשבון פתוח שמכסה על חטאי הבנים.

מובא בפרקי דרבי אליעזר שביום הכיפורים נימול אברהם, ובכל שנה ושנה רואה הקדוש ברוך הוא את דם ברית המילה של אברהם אבינו ומכפר על כל עוונותינו. ובספר עשרה מאמרות הוסיף שבאותו יום נעקד יצחק בשעת המנחה, ובו ניתנו לוחות שניות. וכן כתב בספר האשכול שבזכות מילת אברהם בעשרה בתשרי נתן הקדוש ברוך הוא לבניו את יום הכיפורים לכפרה. נמצא שעיקר כפרת היום הקדוש נובע מהאבות, ובכל שנה הזכות הזאת מתחדשת מחדש לפני הבורא.

כתב בעל גבול בנימין, שבפסוק "כי ביום הזה יכפר עליכם" מדויק שהיום עצמו גורם לכפרה, כי הוא יום שנבחר לטובה, יום מילתו של אברהם ועקדת יצחק. לכן אמרו שעל לא תעשה התשובה תולה ויום הכיפורים מכפר: חומר העבירה אינו מתכפר עד שמגיע היום המיועד להזכיר בו זכות אבות. וזה כדברי רבי יוסי: מגלגלין זכות ליום זכאי. ולכן הזכירו במקדש זכות אבות ביום הכיפורים, כדי לעורר את זכותם לכפר על בית ישראל.

כתב הרמב״ן: מעת שבא אברהם בברית היו ישראל. נמצא שהיום שבו נימול אברהם אינו רק יום של מצווה אחת, אלא יום יסודי בהוויית עם ישראל. ולכן כדי לעורר את כוח היום לכפרת ישראל צריך לעורר את זכות האבות, שהם שורש קיומו של העם. וכשאנו נזכרים באבות ביום הכיפורים אנו חוזרים בעצם אל נקודת הלידה של האומה, אל רגע הברית הראשון.

כתב בספר עשרה מאמרות שאברהם מל את עצמו ביום הכיפורים בבוקר. לכן כשאנו באים להיעזר בזכות זו, כוחה מתחזק כשמזכירים אותה באותו יום ובאותה שעה שבה קיים אברהם את ציווי הבורא. ולפי זה אפשר להבין את הלשון ״בעצם היום הזה נמול אברהם״, שאברהם הזריז קיים את המצווה בשמחה מיד כשהאיר הבוקר של היום שבו נצטווה.

אמרו חז״ל במדרש שוחר טוב שאברהם לא עשה את המצוות כעבד העושה עבודת המלך בכפייה, אלא בשמחה. נאמר לו ״לך לך״ והלך מיד, נאמר לו ״המול ימול״ ומל באותו יום, נאמר לו ״קח נא את בנך״ ומיד ״וישכם אברהם בבוקר״. ולפי פרקי דרבי אליעזר מל אברהם בחצות היום, כי רק אז נצטווה, ומיד קיים. ומאחר שדרכו הייתה לקיים את המצוות מיד בבוקר, ואילו נצטווה קודם היה מל בבוקר, נחשב כמי שמל בבוקר, ולכן ראוי להזכיר את זכותו בעבודה הראשונה הפותחת את היום.

אמרו חז״ל במדרש: "ויאמר אלקים יהי אור" זה אברהם, שנאמר "מי העיר ממזרח צדק", אל תקרי "העיר" אלא "האיר". והרד״ק מפרש בפשטות שאברהם יצא מארץ המזרח. ומובא בזוהר הקדוש שאברהם הוא בסוד האור היוצא מן המזרח, כי הוא היה הראשון שגילה לבני האדם את מלכות הקדוש ברוך הוא. והשפת אמת מפרש "הנשקפה כמו שחר" על אברהם, שהוא תחילת התגלות הקדושה. ולכן הלשון "האיר פני כל המזרח עד שבחברון" רומזת לאורו של אברהם הקבור בחברון, שהאיר לעולם כולו.

כתב בעל הפנים יפות, שאברהם תיקן תפילת שחר ונקרא "בוקר", והוא "הבוקר של ישראל". מפני שאברהם גילה לעולם את מלכות הבורא, זכה לתקן את תפילת השחר, הראשונה בתפילות היום. הוא חידש שההכרה במלכות ה' מחייבת את האדם לעבוד אותו ולהתפלל לפניו בכל יום, בכל הנהגות החיים. ומכאן נלמד, שאור הבוקר, התגלות ה' בעולם המעשה, האיר לישראל דרך אברהם אבינו הקבור בחברון.

כתב המהרש״א שהאבות נקראים "אלים" על שם כוח האלקות שנתקיים בהם. ואיתא בגמרא (פסחים): "ואעשך לגוי גדול" זהו שאומרים אלקי אברהם, "ואברכך" זהו שאומרים אלקי יצחק, "ואגדלה שמך" זהו שאומרים אלקי יעקב. ו"והיה ברכה", בך חותמים, ואין חותמים בכולם. וזו הבטחה שהבטיח הקדוש ברוך הוא לאברהם, ששמו יתברך ייקרא עליו ועל בניו.

כתב בספר מגלה עמוקות שכל אחד מישראל כלול משלושת האבות. אברהם הוא שורש כל הנפשות, יצחק שורש כל הרוחות, ויעקב שורש כל הנשמות. ורמז זאת בברכות ״לך לך״: ״ואעשך לגוי גדול״ על אברהם, ״ואברכך״ על יצחק, ״ואגדלה שמך״ על יעקב. ומכאן נלמד שכל יהודי נושא בתוכו נפש, רוח ונשמה שמקורן באבות הקבורים במערה.

כל אחד מהאבות הקדושים מייצג מידה אחרת ומשפיע בתחום אחר. אברהם אבינו, בעל החסד, הוא הכתובת לבקשות של פרנסה, שפע ורחמים. ומי שזקוק להרחבה בחייו פונה אל מי שכל חייו היו פתיחת אוהל וחסד לכל בא.

אמרו חז״ל במדרש (בראשית רבה) שאברהם אבינו היה מתפלל על עקרות והן נפקדות, ועל החולים והם מבריאים. ורבי חנינא מוסיף שאפילו ספינות שהיו מפליגות בים הגדול היו ניצולות בזכותו של אברהם. ומי שכל כך פעל בחייו לטובת אחרים, ממשיך להשפיע גם כעת.

מובא בספרים הקדושים מן התיקונים ומשאר ספרים גודל סגולת אמירת העקידה. אמירתה בכוונה שלוש פעמים ביום קודם כל תפילה משברת ״מנעולא דפרזלא״, בוקעת כמה רקיעים ומעלה את התפילה למעלה. מי שנמצא בצרה גדולה יאמר אותה שבע פעמים בכוונה עצומה ובדמעות עם היהי רצון, ויושיעהו ה׳ מצרתו. האומרה בכוונה ובהתלהבות, אין סגולה גדולה ממנה לכפרת עוונות. היא מבטלת מיתה מבני אדם, ובפרט בזמן שחלאים רעים מצויים בעולם, זכות קריאתה היא כתריס בפניהם. והיא מעוררת זכות אבות וזכות ישראל, כובשת את מידת הדין ומגלה את מידת הרחמים, ומכניעה כל המקטרגים והמרעין בישין.

כתב השל״ה הקדוש שעיקר העקידה והקרבנות הוא רמז לעקוד את היצר הרע, שיהיה לבו של אדם כפוף כאילו נתבטלו הרגשותיו בתפילה, ויהיו עיניו ולבו לשמים כעולה תמימה. ובעל העקידה כתב שעקידת הבנים איננה נרצית לפניו יתברך מצד עצמה, רק ההכנעה וההשתעבדות לו בלי שום מחשבה פסולה, שראינו כמה האמין אברהם אבינו בנבואה עד שהלך לשחוט את בנו יחידו. ומכאן נלמד שאמירת העקידה איננה רק סיפור, אלא התחברות לאותה מסירות.

כתב בעל שו״ת דברי יציב, האדמו״ר מצאנז קלויזנבורג, שבמשך כל הדורות היו ישראל הולכים לשפוך שיח בקברי האבות שבמערת המכפלה, ואברהם אבינו היה עולה למרום ומבטל כל גזירות קשות. והוא כתב זאת בלשון עבר, כי לשיטתו בזמנו כבר לא היה אפשר להתפלל שם, משום שבני ישמעאל בנו מעל המערה בית תפילה שלהם.

מובא בזוהר הקדוש בשם רבי אלעזר שאברהם היה יוצא בכל יום ויום להתפלל באותו שדה שהיה מעלה ריחות עליונים. הוא ראה אור שיוצא מתוך המערה והתפלל שם, ושם דיבר איתו הקב״ה. ולכן רצה דווקא את המערה הזאת, כי תשוקתו הייתה תמיד לאותו מקום. ומכאן נלמד שמערת המכפלה הייתה מקום התפילה הקבוע של אברהם אבינו עוד לפני שקנה אותה, והאור והריח שבה הם שגרמו לו לחשוק בה.

איתא בירושלמי, שבתעניות אומרים "מי שענה את אברהם אבינו בהר המוריה הוא יענה אתכם". ומובא בשם רבי יוחנן שאברהם אמר לפני הקב"ה: גלוי לפניך שכאשר ציוויתני להעלות את יצחק היה לי מה להשיב, אתמול אמרת "כי ביצחק יקרא לך זרע" ועכשיו "והעלהו לעולה", ולא עשיתי כן, אלא כבשתי את יצרי ועשיתי רצונך. כן יהי רצון שבשעה שבני יצחק ייכנסו לצרה ואין מי שילמד עליהם סנגוריה, אתה תלמד עליהם סנגוריה. וזה "ה' יראה", שהקב"ה נזכר להם עקידת יצחק אביהם ומתמלא עליהם רחמים. ומכאן נלמד, שאברהם הפך את הוויתור שלו על שאלותיו לזכות נצחית של הגנה על בניו.

כתב התפארת ישראל שאברהם, ראש האבות, תיקן את תפילת השחר, והיא כנגד תמיד של שחר. ולכן מתאים להסמיך את זכות אברהם שנכנס בברית לקרבן התמיד, שתפילתו של אברהם עומדת כנגדו. ומכאן שהזכרת חברון לפני התמיד מחברת את עבודת המקדש עם התפילה שהתחילה מאברהם אבינו.

כתב בסידור שערי רחמים, מאת המגיד מפלאצק תלמיד הגר״א, שתיקנו לפתוח את התפילה ב״אדון עולם״ בשם אדנות, וכן ״אדני שפתי תפתח״, כדי להזכיר את זכות אברהם. שאמרו חז״ל שמיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו לא היה מי שקרא לו אדון, עד שבא אברהם וקראו אדון. ואף דניאל לא נענה אלא בזכות אברהם, כשאמר ״למען אדני״. וכמו שבמקדש סיבבו את הלשון כדי להזכיר את חברון, כך בסידור התפילה התחכמו לפתוח בשם שמזכיר את אברהם. ואמר הגר״א על פירוש זה, שאילו לא נדפס הספר אלא בשבילו, דיו.

כתב בסידור שערי רחמים על הפסוק ״ואני ברוב חסדך אבוא ביתך״, שהכניסה לבית ה' היא בזכות אברהם, הרמוז במידת החסד. וכך גם אנו בבואנו להתפלל בבית הכנסת נכנסים בכוחו של אברהם, כמו שבמקדש פתחו את העבודה בזכות ישני חברון.

בתפילה הנאמרת אצל מערת המכפלה מתארים את זעקת האבות והאמהות. אברהם אבינו צעק: חינם נסיתי בעשר בחינות בעבורם, והנה חזיתי שברם, ואיה ההבטחה "ואת בריתי אקים את יצחק". יעקב אבינו שוע: עוללי אשר טפחתי ורביתי, ואיך אראה ברעתי ובאבדן מולדתי. רועה נאמן, משה, צווח: צאן אשר בחיקי האמנתי, איך נגזו בלא זמן. לאה מתופפת על לבבה, רחל אחותה מבכה על בניה, זלפה מכה פניה ובלהה מקוננת בשתי ידיה. והשיבם הקדוש ברוך הוא: שובו תמימים למנוחתכם, מלא אמלא כל משאלותיכם, שלחתי בבל למענכם, הנני משובב גלות בניכם. וקיים הבטחתו לפי מלאת לבבל שבעים שנה.

בתפילה הנאמרת לפני פרשת העקידה מבקשים: אלהינו ואלהי אבותינו, זכרנו בזכרון טוב לפניך ופקדנו בפקודת ישועה ורחמים משמי שמי קדם. וזכור לנו אהבת הקדמונים אברהם יצחק וישראל עבדיך, את הברית ואת החסד ואת השבועה שנשבעת לאברהם אבינו בהר המוריה, ואת העקידה שעקד את יצחק בנו על גבי המזבח. לפי מנהג האשכנזים אין אומרים תפילה זו בשבת וביום טוב. ואחר כך אומרים את פרשת העקידה כולה מן התורה.

בתפילה הנאמרת אצל מערת המכפלה מבקשים עוד: רבונו של עולם, כמו שכבש אברהם אבינו את רחמיו מעל בן יחידו לעשות רצונך בלבב שלם, כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו, ויגולו רחמיך על מידותיך, ותתנהג עמנו במידת החסד ובמידת הרחמים, ובטובך הגדול ישוב חרון אפך מעמך ומעירך ומארצך ומנחלתך. וקיים לנו את הכתוב "וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור", ושאר פסוקי ההבטחה: "לא מאסתים ולא געלתים", "ושב ה׳ אלהיך את שבותך", "ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע", "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם". בתפילה זו מבקש המתפלל שה׳ ינהג עמנו מידה כנגד מידה, כפי שאברהם התגבר על טבעו לעשות רצון ה׳.

איתא בגמרא שרבי בנאה, מאחרוני התנאים ומרבותיו של רבי יוחנן, היה מציין מערות. כשהגיע למערת אברהם מצא את אליעזר עבד אברהם עומד לפני הפתח. שאל אותו מה עושה אברהם, והשיב: שוכב בחיקה של שרה והיא מעיינת בראשו. ביקש שיאמר לאברהם שבנאה עומד בפתח, ואברהם השיב: ייכנס, ידוע שאין יצר הרע בעולם ההוא. נכנס, הסתכל ויצא. כשהגיע למערת אדם הראשון יצאה בת קול ואמרה: הסתכלת בדמות דיוקני, בדיוקני עצמה אל תסתכל. ונאמר לו שמידת המערה הפנימית כמידת החיצונית, או לפי הדעה שהמערה היא שני בתים זה מעל זה, מידת העליונה כמידת התחתונה.

איתא בירושלמי בשם רבי יהודה בן רבי סימון ש״איל אחר״ פירושו: אחר כל הדורות עתידים בניך להיאחז בעוונות ולהסתבך בצרות, וסופם להיגאל בקרניו של האיל הזה, ״וה' אלהים בשופר יתקע״. ובשם רבי חונה: כל אותו היום ראה אברהם את האיל נאחז באילן אחד, ניתר ויוצא, ונאחז בחורש אחר ובסבך אחר. אמר לו הקב״ה: כך בניך עתידים להיאחז בעוונות ולהסתבך במלכויות, מבבל למדי, ממדי ליוון ומיוון לאדום. שאל אברהם: האם יהיה כן לעולם? ואמר לו הקב״ה: סופם להיגאל בקרני האיל הזה. ומכאן נלמד שכבר בשעת העקדה הראה הקב״ה לאברהם את כל הגלויות ואת סוף הגאולה.

אמרו חז״ל במדרש שהקב״ה אמר לאברהם אבינו: אתה לימדת את בניך תורה בעולם הזה, אבל בעולם הבא אני בכבודי מלמד לכם את התורה, שנאמר ״וכל בניך למודי ה׳״. מה שאברהם התחיל ללמד בעולם הזה, ימשיך הקב״ה בעצמו לעתיד לבוא. ומכאן נלמד שלימוד התורה שהתחיל מהאבות הוא שרשרת שמגיעה עד הגאולה השלמה.

איתא בפסיקתא רבתי: בזכות מה זוכים ישראל לכבוד הגאולה? בזכות ישיבת ארץ ישראל, ובזכות הצער שנצטערו האבות על הקבורה בה. רבי חנינא אומר שכל השקלים בתורה הם סלעים, אבל השקלים ששקל אברהם לעפרון הם קנטרין, המטבע הגדול ביותר, ארבע מאות קנטרין של כסף. וכן יעקב נתן את כל הזהב והממון שצבר כל ימיו לעשו, כדי שלא ייכנס עשו לקבורה, שנאמר "בקברי אשר כריתי לי". ובשעת פטירתו השביע את יוסף "אל נא תקברני במצרים". ולמה? ריש לקיש אומר בשם רבי אליעזר הקפר: מפני שמתי ארץ ישראל חיים ראשונים בימות המשיח, כמו שאמר דוד "אתהלך לפני ה׳ בארצות החיים".

איתא בגמרא על הפסוק ״וישלחהו מעמק חברון״, אמר רבי חנינא בר פפא: בעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון. כלומר, שליחות יוסף והירידה למצרים כולה היו חלק מעצה עמוקה של אברהם, מה שנגזר בברית בין הבתרים. ומכאן נלמד שהצדיק הקבור בחברון מנהל מתוך קברו את מהלך הדורות.

מובא בספרים הקדושים שאברהם אבינו קנה במערה אמה על אמה עבור כל אחד מישראל. ומכאן שלכל יהודי יש חלק במערה, לא כאורח אלא כבעלים, וכשהוא בא לשם או נקשר למקום, הוא בא לנחלה שאביו קנה עבורו.

מובא בספרים הקדושים שאברהם אבינו קנה את המערה מעפרון, ועפרון לא ראה את האור הגדול שיש בה. עפרון ראה רק מערה בקצה שדה, ואילו אברהם ידע שזה שער גן עדן. ומכאן נלמד שההבדל בין השניים הוא ההבדל בין עין שרואה רק עפר לבין עין שרואה את האור שמתחת לעפר.

מובא בספרים הקדושים שבתוך הקניין של אברהם אבינו מעפרון, הוא רכש את כל המצבים הקשים שבהם יהודי נמצא כשהאור שלו מכוסה בעפר, כמו אצל עפרון. את כל המצבים האלה אפשר לגלות ולהאיר בתפילה במערת המכפלה. ומכאן נלמד שמי שמרגיש שאורו כבוי ומכוסה, יכול לבוא אל המקום שבו אברהם כבר קנה את חושכו והפך אותו לאור.

אמרו חז"ל במדרש על "ויקם שדה עפרון אשר במכפלה": השדה היתה נפולה וקמה, היתה של אדם קטן ונעשתה של אדם גדול. ורבי אבהו אומר ש"מכפלה" נקראת כך משום שכפף הקב"ה את קומתו של אדם הראשון וקברו בתוכה. ומכאן נלמד, שהמעבר של השדה לידי אברהם הוא עליה במעמדה של הקרקע עצמה.

מובא בזוהר הקדוש בשם רבי אבא ש״ויקם השדה״ היא קימה ממש, שהשדה קם והתעלה לפני אברהם. עד אז לא נראה שם כלום, ועכשיו מה שהיה נסתר קם והתעלה, וכך עמד הכל כמשפטו. ומכאן נלמד שהקדושה הגנוזה במקום חיכתה לאברהם, וברגע שנכנס לרשותו היא התגלתה.

אמרו חז״ל במדרש בשם רבי אלעזר: כמה דיו נשפך וכמה עטים נשברים כדי לכתוב ״בני חת״ שוב ושוב בפרשת קניית מערת המכפלה. עשר פעמים כתוב ״בני חת״, כנגד עשרת הדברות, ללמד שכל מי שמברר ומבסס את מקחו של צדיק, כאילו קיים את עשרת הדברות. ומכאן נלמד שהתורה מאריכה בפרטי הקנייה של אברהם, כי לבירור הבעלות על המערה יש משקל רוחני של קבלת התורה כולה.

אמרו חז״ל במדרש שיעקב אמר לבניו: בזכות אתה נכנס אליה, כי אברהם זקני קנה אותה. וכשם שאברהם ושרה, יצחק ורבקה קבורים שם זוגות זוגות, כך קברוני אצל בת זוגי לאה, ולכן נאמר ״ושמה קברתי את לאה״. הבנים אמרו שהם מפחדים שמא יבואו בני חת ויערערו שהשדה לא היה של עפרון. יעקב השיב שאין לחשוש, כי הקנייה נעשתה לעיני בני חת, ואילו היה ערעור היו מערערים כבר אז.

אמרו חז״ל במדרש על ״ואל הבקר רץ אברהם״: הצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה. אברהם אמר רק ״ואקחה פת לחם״, ולבסוף הביא שלוש סאים ושלושה בני בקר. ואותו בן בקר ברח מלפניו עד חברון ונכנס למערת המכפלה, ואברהם נכנס אחריו וראה את אדם וחוה שוכבים ונרות דולקים לפניהם. אמר אברהם: יפה המערה לקבורה, וקנה אותה בממון רב. ומכאן שמתוך מצוות הכנסת אורחים התגלתה לאברהם המערה.

כתב האור החיים הקדוש על הפסוק "וידבר אל בני חת לאמר": אברהם נראה מוכן לקבל כל מקום שייתנו לו, ומה פירוש "לאמר"? אלא כל הדיבור היה הכנה לבקשתו האמיתית, שדה עפרון. ועוד, מי שצריך רק ארבע אמות לקבר אינו צריך לדבר עם כל יושבי הארץ, אבל כאן היה צורך לדבר עם כולם, כדי שתועיל הקנייה לפי הדין בכל האופנים, משום שקנה את מערת המכפלה "אשר אין ערוך אליה". והקבורה עצמה חיזקה את הקנייה, שרק אחרי קבורת שרה נאמר "ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם לאחוזת קבר". ומכאן עולה השאלה: מה ראה אברהם דווקא במערה הזאת שאין ערוך אליה?

אמרו חז״ל במדרש בשם רבי יודן בר סימון: שלושה מקומות אין אומות העולם יכולים להונות את ישראל ולומר ״גזולים הם בידכם״, מערת המכפלה, בית המקדש, וקבורתו של יוסף. מערת המכפלה, שנאמר ״וישקל אברהם לעפרון את הכסף, ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר״. בית המקדש, שנאמר ״ויתן דוד לארנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות״. וקבורת יוסף, שיעקב קנה את שכם במאה קשיטה. ומכאן נלמד שהמערה היא ראשית קנין הארץ, קנויה בכסף מלא ומתועדת בתורה.

מובא בספרים הקדושים קושיא: אם רק אמה על אמה, מנין לכל אחד ארבע אמות בארץ ישראל? ומשיב על פי חז״ל שדוד נתן לארנן שש מאות שקלי זהב, חמשים מכל שבט. כל שקל זהב שווה עשרים וחמשה של כסף, ועם החשבון נשארים שנים עשר מאות שקלים. אברהם נתן ארבע מאות כדלעיל, ולכן מגיע לכל אחד מישראל כחשבון התורה ארבע אמות חלק בארץ ישראל, ירושה מאברהם ודוד. ומביא גם את דברי התוספות על המדרש שדוד נתן חמשים שקלי זהב שהם שש מאות שקלי כסף.

איתא בגמרא בשם רבי חמא ברבי חנינא: מימיהם של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם. במצרים הייתה ישיבה עמהם, שנאמר ״לך ואספת את זקני ישראל״, ובמדבר הייתה ישיבה עמהם, שנאמר ״אספה לי שבעים איש מזקני ישראל״. אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה, וכן יצחק ״ויהי כי זקן יצחק״, וכן יעקב ״ועיני ישראל כבדו מזקן״. ואפילו אליעזר עבד אברהם היה זקן ויושב בישיבה, ״המושל בכל אשר לו״ שמושל בתורת רבו, ו״דמשק אליעזר״ שדולה ומשקה מתורת רבו לאחרים. ומכאן נלמד שהאבות היו ראשי ישיבות, ולימוד התורה הוא הירושה החיה שלהם.

איתא בגמרא, אמר רב: קיים אברהם אבינו את כל התורה כולה, שנאמר ״עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי״. שאלו אותו: אולי רק שבע מצוות בני נח ומילה? השיב: אם כן מה פירוש ״מצותי ותורותי״. ורבא אמר שקיים אברהם אפילו עירובי תבשילין, ו״תורותי״ בלשון רבים, אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל פה.

אמרו חז״ל במדרש שבכל מקום שישב יעקב עסק בתורה כמו אבותיו, עוד לפני מתן תורה. ומהיכן למד אברהם את התורה? רבן שמעון אומר: נעשו שתי כליותיו כשני כדים של מים והיו נובעות תורה, שנאמר ״אף לילות יסרוני כליותי״. ורבי לוי אמר שמעצמו למד תורה. ובן כמה הכיר את בוראו? יש אומרים בן ארבעים ושמונה, וריש לקיש אמר בן שלוש, שהרי ״עקב״ בגימטריה מאה שבעים ושתיים, ואברהם חי מאה שבעים וחמש שנים. ומאז היה שומר דקדוקי תורה ומלמד את בניו, שנאמר ״כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו״.

איתא בגמרא שאמר רב ספרא, שתפילתו של אברהם הייתה משעה שהקירות מאירים בבוקר. והוכיח רבא שלומדים מאברהם הלכה, כפי שלמדו ממנו שכל היום כשר למילה אלא שהזריזין מקדימין למצוות, שנאמר "וישכם אברהם בבוקר". ומכאן נלמד, שאברהם אבינו הוא הדוגמה לזריזות ולאהבה שמקדימה לעבודת ה'.

מובא בספרים הקדושים שהאמהות הקדושות, שרה, רבקה, רחל ולאה, עותרות על כל צורך וכאב של כל יהודי ויהודיה. ועוד מובא שבזכות האמהות הקבורות במערה זוכים לזרע של קיימא, ובזכותן שורה ברכה בכל מה שעושים. והדברים נוגעים ללב, שהרי הן עצמן ידעו צער של עקרות והמתנה, ולכן הן מבינות את הכאב מבפנים.

אמרו חז״ל במדרש בכמה לשונות, בשם רבי לוי ורבי חלבו בשם רבי יוחנן: למה היו האמהות עקרות? כי הקב״ה מתאווה לתפילתן ולשיחתן. אמר להן: יונתי, אומר לכן מדוע העקרתי אתכן, כי הייתי מתאווה לשמוע את שיחתכן, "כי קולך ערב ומראך נאוה", "יונתי בחגוי הסלע". ועוד אמר הקב״ה: עשירות הן, נאות הן, אם אתן להן בנים לא יתפללו לפני. ולשון אחר: הקב״ה מתאווה לתפילתן של צדיקים. והקבורות במערה הן אמהות שכל חייהן היו תפילה, והצער שלהן היה הדרך שבה הקב״ה רצה לשמוע את קולן.

איתא בגמרא שרבי בנאה, מאחרוני התנאים ומרבותיו של רבי יוחנן, היה מציין מערות. כשהגיע למערת אברהם מצא את אליעזר עבד אברהם עומד לפני הפתח. שאל אותו מה עושה אברהם, והשיב: שוכב בחיקה של שרה והיא מעיינת בראשו. ביקש שיאמר לאברהם שבנאה עומד בפתח, ואברהם השיב: ייכנס, ידוע שאין יצר הרע בעולם ההוא. נכנס, הסתכל ויצא. כשהגיע למערת אדם הראשון יצאה בת קול ואמרה: הסתכלת בדמות דיוקני, בדיוקני עצמה אל תסתכל. ונאמר לו שמידת המערה הפנימית כמידת החיצונית, או לפי הדעה שהמערה היא שני בתים זה מעל זה, מידת העליונה כמידת התחתונה.

מובא בזוהר הקדוש: "וירח את ריח בגדיו" בתחילה, וכשהרגיש אמר "ראה ריח בני", שידע שבו היה הדבר תלוי ובגללו עלה הריח. ומנין ידע יצחק ריח של השדה אשר ברכו ה'? שני דברים הם והכול אחד: יצחק הכיר את הריח מן השדה הסמוך למערה שבו התפלל. והוא הריח שראה בהר המוריה, ולמה נקרא מוריה, על שם המור הטוב שהיה שם. והכול היה: גן עדן נכנס עם יעקב ובירכו. לכן לא תלה את הדבר בלבושים אלא ביעקב עצמו, שראה שבו הדבר תלוי וזכותו עולה להתברך, ונכנס עמו גן עדן. ולכן כשהתרעם עשו, אמר יצחק "גם ברוך יהיה".

אמרו חז״ל במדרש בשם רבנן: משה אמר, אם ישראל חייבים שריפה, זכור לאברהם שמסר נפשו לכבשן האש על שמך, ותצא שריפתו לשריפת בניו. אם חייבים הריגה, זכור ליצחק שפשט צווארו על המזבח לישחט על שמך, ותצא הריגתו להריגת בניו. ואם חייבים גלות, זכור ליעקב שגלה מבית אביו לחרן. ומכאן נלמד שמסירות הנפש של כל אחד מהאבות היא כמו מטבע שמשלם מראש את החוב של בניו, וכל צרה שיכולה לבוא על ישראל כבר עברה פעם על אחד מהם.

מובא בזוהר הקדוש שרבי אבא שאל את רבי שמעון זמן רב מה עניינו של השופר. ענה לו: בסדר הראשון הקול עולה, בוקע רקיעים והרים רמים, מגיע לאברהם ומעטר את ראשו, ואברהם מתעורר ומתקן את כסא הרחמים. אחר כך עולה הקול השבור והחזק לשבור את הדינים הקשים, ומגיע למקומו של יצחק. וכשיצחק מתעורר ורואה את אברהם עומד ומתקן את הכסא, הדין הקשה שלו נכנע ונשבר. ובזה צריך התוקע לכוון את לבו ורצונו לשבור את כוח הדין, וזהו ״אשרי העם יודעי תרועה״. בסדר השלישי הקול בוקע את כל הרקיעים, הרחמים מתעוררים, והקול מגיע לראשו של יעקב, ויעקב מתעורר ורואה את אברהם מצד אחד, ושניהם אוחזים ביצחק, זה מכאן וזה מכאן, ואין הגבורות יכולות לצאת החוצה.

מובא בזוהר הקדוש שבסדר האחר הקול יוצא ונוטל את אברהם ממקומו ומוריד אותו למקום שבו שורות הגבורות של יצחק, ואברהם עומד בתוכן. הקול השבור יוצא אז פחות חזק מקודם, לא מפני שהתוקע נחלש, אלא מפני שהפעם הוא אינו מכוון אל יצחק שבו שורה התוקף החזק, אלא אל בתי הדין שלמטה שהם רפויים יותר. כולם רואים את אברהם מולם ונכנעים לפניו. ואז הקול עולה, מתעטר בראשו של יעקב ומוריד אותו למטה, ואברהם עומד מצד זה ויעקב מצד זה, והדינים באמצע, וכך נכנעים כולם ונשארים במקומם.

מובא בזוהר הקדוש שבסדר האחרון צריך להעלות את האבות למקומם ולהושיב את יצחק ביניהם כבתחילה, כדי שלא ייצא בתוקפו החוצה. אז כל הדינים נכנעים והרחמים מתעוררים. לכן צריך לכוון את הלב והרצון בקולות האלה ולחזור בתשובה לפני הקב״ה. כשישראל מתקנים ומסדרים את הקולות ברצון הלב כראוי, השופר העליון חוזר, מעטר את יעקב, הכל מתוקן, כסא אחר ניצב, שמחה נמצאת בכל העולמות והקב״ה מרחם על העולם. אשרי חלקם של ישראל שיודעים למשוך את אדונם מדין לרחמים ולתקן את כל העולמות על ידם.

איתא בגמרא ובמדרש שאבות העולם התקינו שלוש תפילות: אברהם תיקן תפילת שחרית, שנאמר "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם", ואין עמידה אלא תפילה. יצחק תיקן תפילת מנחה, שנאמר "ויצא יצחק לשוח בשדה", ואין שיחה אלא תפילה. יעקב תיקן תפילת ערבית, שנאמר "ויפגע במקום", ואין פגיעה אלא תפילה. ואף לדעה שהתפילות נתקנו כנגד התמידים, מסבירה הגמרא שעיקרן מן האבות, וחכמים רק סמכו אותן על הקרבנות. נמצא שכל יהודי, בכל תפילה שלו, הולך בדרך שסללו האבות.

מובא בפרקי דרבי אליעזר שביום הכיפורים נימול אברהם, ובכל שנה ושנה רואה הקדוש ברוך הוא את דם ברית המילה של אברהם אבינו ומכפר על כל עוונותינו. ובספר עשרה מאמרות הוסיף שבאותו יום נעקד יצחק בשעת המנחה, ובו ניתנו לוחות שניות. וכן כתב בספר האשכול שבזכות מילת אברהם בעשרה בתשרי נתן הקדוש ברוך הוא לבניו את יום הכיפורים לכפרה. נמצא שעיקר כפרת היום הקדוש נובע מהאבות, ובכל שנה הזכות הזאת מתחדשת מחדש לפני הבורא.

כתב בעל גבול בנימין, שבפסוק "כי ביום הזה יכפר עליכם" מדויק שהיום עצמו גורם לכפרה, כי הוא יום שנבחר לטובה, יום מילתו של אברהם ועקדת יצחק. לכן אמרו שעל לא תעשה התשובה תולה ויום הכיפורים מכפר: חומר העבירה אינו מתכפר עד שמגיע היום המיועד להזכיר בו זכות אבות. וזה כדברי רבי יוסי: מגלגלין זכות ליום זכאי. ולכן הזכירו במקדש זכות אבות ביום הכיפורים, כדי לעורר את זכותם לכפר על בית ישראל.

כתב בספר מגלה עמוקות שכל אחד מישראל כלול משלושת האבות. אברהם הוא שורש כל הנפשות, יצחק שורש כל הרוחות, ויעקב שורש כל הנשמות. ורמז זאת בברכות ״לך לך״: ״ואעשך לגוי גדול״ על אברהם, ״ואברכך״ על יצחק, ״ואגדלה שמך״ על יעקב. ומכאן נלמד שכל יהודי נושא בתוכו נפש, רוח ונשמה שמקורן באבות הקבורים במערה.

יצחק אבינו, בעל הגבורה, הוא הכתובת לבריאות, רפואה ושמירה, להמתקת הדינים ולביטול גזירות. והדברים נוראים: מי שעקד את עצמו על המזבח ועמד מול הדין הקשה ביותר, הוא היודע להמתיק את הדינים עבור בניו.

מובא בספרים הקדושים מן התיקונים ומשאר ספרים גודל סגולת אמירת העקידה. אמירתה בכוונה שלוש פעמים ביום קודם כל תפילה משברת ״מנעולא דפרזלא״, בוקעת כמה רקיעים ומעלה את התפילה למעלה. מי שנמצא בצרה גדולה יאמר אותה שבע פעמים בכוונה עצומה ובדמעות עם היהי רצון, ויושיעהו ה׳ מצרתו. האומרה בכוונה ובהתלהבות, אין סגולה גדולה ממנה לכפרת עוונות. היא מבטלת מיתה מבני אדם, ובפרט בזמן שחלאים רעים מצויים בעולם, זכות קריאתה היא כתריס בפניהם. והיא מעוררת זכות אבות וזכות ישראל, כובשת את מידת הדין ומגלה את מידת הרחמים, ומכניעה כל המקטרגים והמרעין בישין.

איתא בירושלמי, שבתעניות אומרים "מי שענה את אברהם אבינו בהר המוריה הוא יענה אתכם". ומובא בשם רבי יוחנן שאברהם אמר לפני הקב"ה: גלוי לפניך שכאשר ציוויתני להעלות את יצחק היה לי מה להשיב, אתמול אמרת "כי ביצחק יקרא לך זרע" ועכשיו "והעלהו לעולה", ולא עשיתי כן, אלא כבשתי את יצרי ועשיתי רצונך. כן יהי רצון שבשעה שבני יצחק ייכנסו לצרה ואין מי שילמד עליהם סנגוריה, אתה תלמד עליהם סנגוריה. וזה "ה' יראה", שהקב"ה נזכר להם עקידת יצחק אביהם ומתמלא עליהם רחמים. ומכאן נלמד, שאברהם הפך את הוויתור שלו על שאלותיו לזכות נצחית של הגנה על בניו.

מובא בזוהר הקדוש: מניין ידע יצחק לומר על יעקב ״ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'״? אלא שיצחק הכיר את הריח הזה מן השדה שקנה אברהם סמוך למערה. ״ויצא יצחק לשוח בשדה״, וכי לא היה לו בית או מקום אחר להתפלל? אלא בשעה שנכנס לשדה ההוא ראה שכינה עליו, והשדה העלה ריחות עליונים קדושים, ולכן התפלל שם וקבע שם את תפילתו. ומכאן נלמד שריח גן עדן שעולה מן המערה הוא אותו ריח שעלה מבגדי יעקב, ובו הרגיש יצחק שהברכה תלויה ביעקב.

כתב השולחן ערוך שטוב לומר פרשת העקידה בכל יום. וביארו הבית יוסף והט״ז שהוא כדי לזכור זכות אבות לפני הקדוש ברוך הוא בכל יום, וגם להכניע את היצר לעבודת ה׳ כמו שמסר יצחק את נפשו. ומכאן נלמד שכדי להגיע למדרגה הראויה בתפילה צריך האדם גם להתקשר לזכות האבות וגם להכניע את יצרו, כפי שיצחק אבינו מסר נפשו על קידוש ה׳.

בתפילה הנאמרת לפני פרשת העקידה מבקשים: אלהינו ואלהי אבותינו, זכרנו בזכרון טוב לפניך ופקדנו בפקודת ישועה ורחמים משמי שמי קדם. וזכור לנו אהבת הקדמונים אברהם יצחק וישראל עבדיך, את הברית ואת החסד ואת השבועה שנשבעת לאברהם אבינו בהר המוריה, ואת העקידה שעקד את יצחק בנו על גבי המזבח. לפי מנהג האשכנזים אין אומרים תפילה זו בשבת וביום טוב. ואחר כך אומרים את פרשת העקידה כולה מן התורה.

בתפילה הנאמרת אחרי העקידה מבקשים: יהי רצון שתתמלא רחמים עלינו, וברוב רחמיך תזכור לנו עקדתו של יצחק אבינו בן אברהם אבינו, כאילו אפרו צבור ומונח על גבי המזבח, ותביט באפרו לרחם עלינו ולבטל מעלינו כל גזירות קשות ורעות. ותזכנו לשוב בתשובה שלמה לפניך, ותצילנו מיצר הרע ומכל חטא ועוון, ותאריך ימינו בטוב ושנותינו בנעימים.

איתא בגמרא בשם רבי חמא ברבי חנינא: מימיהם של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם. במצרים הייתה ישיבה עמהם, שנאמר ״לך ואספת את זקני ישראל״, ובמדבר הייתה ישיבה עמהם, שנאמר ״אספה לי שבעים איש מזקני ישראל״. אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה, וכן יצחק ״ויהי כי זקן יצחק״, וכן יעקב ״ועיני ישראל כבדו מזקן״. ואפילו אליעזר עבד אברהם היה זקן ויושב בישיבה, ״המושל בכל אשר לו״ שמושל בתורת רבו, ו״דמשק אליעזר״ שדולה ומשקה מתורת רבו לאחרים. ומכאן נלמד שהאבות היו ראשי ישיבות, ולימוד התורה הוא הירושה החיה שלהם.

מובא בספרים הקדושים שהאמהות הקדושות, שרה, רבקה, רחל ולאה, עותרות על כל צורך וכאב של כל יהודי ויהודיה. ועוד מובא שבזכות האמהות הקבורות במערה זוכים לזרע של קיימא, ובזכותן שורה ברכה בכל מה שעושים. והדברים נוגעים ללב, שהרי הן עצמן ידעו צער של עקרות והמתנה, ולכן הן מבינות את הכאב מבפנים.

אמרו חז״ל במדרש בכמה לשונות, בשם רבי לוי ורבי חלבו בשם רבי יוחנן: למה היו האמהות עקרות? כי הקב״ה מתאווה לתפילתן ולשיחתן. אמר להן: יונתי, אומר לכן מדוע העקרתי אתכן, כי הייתי מתאווה לשמוע את שיחתכן, "כי קולך ערב ומראך נאוה", "יונתי בחגוי הסלע". ועוד אמר הקב״ה: עשירות הן, נאות הן, אם אתן להן בנים לא יתפללו לפני. ולשון אחר: הקב״ה מתאווה לתפילתן של צדיקים. והקבורות במערה הן אמהות שכל חייהן היו תפילה, והצער שלהן היה הדרך שבה הקב״ה רצה לשמוע את קולן.

מובא בזוהר הקדוש ששאלו על הפסוק "ויכל יעקב לצוות את בניו": מדוע כתוב "לצוות" ולא "לברך"? ומשיב שיעקב ציווה אותם להתקשר בשכינה, ועוד ציווה אותם על עסקי המערה, שהיא קרובה לגן עדן ושם קבור אדם הראשון. צוואתו האחרונה של יעקב לבניו לא הייתה ברכה של עושר או הצלחה, אלא חיבור לשני דברים: לשכינה ולמערה. ומכאן נלמד שהקשר למערת המכפלה הוא חלק מהירושה הרוחנית שהשאיר יעקב אבינו לכל הדורות.

מובא בזוהר הקדוש שברגע שנקבר יעקב אבינו במערת המכפלה חזר הנר למקומו, ואז נשלמה המערה בכל מה שהיא צריכה. מאז ועד עולם לא קיבלה המערה אדם אחר ולא תקבל, היא שמורה רק לזוגות הקדושים. ונשמות הצדיקים עוברות לפני האבות בתוך המערה, כדי שיתעוררו ויראו את הזרע שהשאירו בעולם, וישמחו בהם לפני הקדוש ברוך הוא. ומכאן נלמד שהאבות אינם מנותקים מבניהם, אלא מביטים בהם, מתעוררים בשבילם ושמחים בהם.

מובא בזוהר הקדוש שרבי חייא היה הולך מאושא ללוד, רוכב על חמור ורבי יוסי עמו. ירד רבי חייא, אחז בידו של רבי יוסי ואמר לו: אילו ידעו בני העולם את גודל כבודו של יעקב בשעה שאמר לו הקב״ה "אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה", היו מלחכים את העפר בשלוש הפרסאות הקרובות לקברו. ומהתרגשותו של רבי חייא, שירד מן החמור כשדיבר על כך, נלמד עד כמה גדולה קדושת קבר יעקב.

מובא בזוהר הקדוש: "וירח את ריח בגדיו" בתחילה, וכשהרגיש אמר "ראה ריח בני", שידע שבו היה הדבר תלוי ובגללו עלה הריח. ומנין ידע יצחק ריח של השדה אשר ברכו ה'? שני דברים הם והכול אחד: יצחק הכיר את הריח מן השדה הסמוך למערה שבו התפלל. והוא הריח שראה בהר המוריה, ולמה נקרא מוריה, על שם המור הטוב שהיה שם. והכול היה: גן עדן נכנס עם יעקב ובירכו. לכן לא תלה את הדבר בלבושים אלא ביעקב עצמו, שראה שבו הדבר תלוי וזכותו עולה להתברך, ונכנס עמו גן עדן. ולכן כשהתרעם עשו, אמר יצחק "גם ברוך יהיה".

איתא בגמרא: יעקב אבינו לא מת. וכתב רבי אהרן ברכיה ממודינא בספר מעבר יבק, שנשמות הצדיקים אינן מתלבשות בלבוש אלא לעיתים ידועות, אבל נשמת יעקב אינה נשארת ערומה אפילו שעה אחת, והלבוש מזומן לה תמיד. כשישראל בצער הגלות, נשמת יעקב לובשת את הלבוש, יכולה להיראות כמו אליהו, מבקשת רחמים וממשיכה בכוח תפילתה רחמים לבניה. וכתב רבי חיים ויטאל בספר שערי קדושה, שיעקב לא מת כי זכה למידת האמת, והוא עומד להתפלל על בניו.

אמרו חז״ל במדרש בשם רבנן: משה אמר, אם ישראל חייבים שריפה, זכור לאברהם שמסר נפשו לכבשן האש על שמך, ותצא שריפתו לשריפת בניו. אם חייבים הריגה, זכור ליצחק שפשט צווארו על המזבח לישחט על שמך, ותצא הריגתו להריגת בניו. ואם חייבים גלות, זכור ליעקב שגלה מבית אביו לחרן. ומכאן נלמד שמסירות הנפש של כל אחד מהאבות היא כמו מטבע שמשלם מראש את החוב של בניו, וכל צרה שיכולה לבוא על ישראל כבר עברה פעם על אחד מהם.

אמרו חז״ל במדרש, דרש ריש לקיש: כשישראל חוטאים כאן בעולם, יעקב אבינו לוקה במערת המכפלה. יעקב מצטער כשישראל מצטערים וכשהם בצרה, והוא מרגיש בחטאיהם ממקומו במערה, כמו שנאמר ״כי עתה הזנית אפרים נטמא ישראל״. ומכאן נלמד שהקשר בין יעקב לבניו לא נפסק בפטירתו, וכל צער וכל נפילה של יהודי מגיעים עד המערה ונוגעים בלב האב.

מובא בזוהר הקדוש שרבי אבא שאל את רבי שמעון זמן רב מה עניינו של השופר. ענה לו: בסדר הראשון הקול עולה, בוקע רקיעים והרים רמים, מגיע לאברהם ומעטר את ראשו, ואברהם מתעורר ומתקן את כסא הרחמים. אחר כך עולה הקול השבור והחזק לשבור את הדינים הקשים, ומגיע למקומו של יצחק. וכשיצחק מתעורר ורואה את אברהם עומד ומתקן את הכסא, הדין הקשה שלו נכנע ונשבר. ובזה צריך התוקע לכוון את לבו ורצונו לשבור את כוח הדין, וזהו ״אשרי העם יודעי תרועה״. בסדר השלישי הקול בוקע את כל הרקיעים, הרחמים מתעוררים, והקול מגיע לראשו של יעקב, ויעקב מתעורר ורואה את אברהם מצד אחד, ושניהם אוחזים ביצחק, זה מכאן וזה מכאן, ואין הגבורות יכולות לצאת החוצה.

מובא בזוהר הקדוש שבסדר האחר הקול יוצא ונוטל את אברהם ממקומו ומוריד אותו למקום שבו שורות הגבורות של יצחק, ואברהם עומד בתוכן. הקול השבור יוצא אז פחות חזק מקודם, לא מפני שהתוקע נחלש, אלא מפני שהפעם הוא אינו מכוון אל יצחק שבו שורה התוקף החזק, אלא אל בתי הדין שלמטה שהם רפויים יותר. כולם רואים את אברהם מולם ונכנעים לפניו. ואז הקול עולה, מתעטר בראשו של יעקב ומוריד אותו למטה, ואברהם עומד מצד זה ויעקב מצד זה, והדינים באמצע, וכך נכנעים כולם ונשארים במקומם.

מובא בזוהר הקדוש שבסדר האחרון צריך להעלות את האבות למקומם ולהושיב את יצחק ביניהם כבתחילה, כדי שלא ייצא בתוקפו החוצה. אז כל הדינים נכנעים והרחמים מתעוררים. לכן צריך לכוון את הלב והרצון בקולות האלה ולחזור בתשובה לפני הקב״ה. כשישראל מתקנים ומסדרים את הקולות ברצון הלב כראוי, השופר העליון חוזר, מעטר את יעקב, הכל מתוקן, כסא אחר ניצב, שמחה נמצאת בכל העולמות והקב״ה מרחם על העולם. אשרי חלקם של ישראל שיודעים למשוך את אדונם מדין לרחמים ולתקן את כל העולמות על ידם.

אמרו חז״ל במדרש על הפסוק ״מלך אסור ברהטים״, שזה מלך מלכי המלכים שאסר עצמו בשבועה שהוא משרה את שכינתו בתוך ישראל, ברהטים של יעקב אבינו. בזכות מי? אחד אמר בזכות אברהם אבינו, שנאמר ״ואל הבקר רץ אברהם״, ואחד אמר בזכות יעקב אבינו, שנאמר בו ״ויצג את המקלות״. ומכאן נלמד שהשראת השכינה בעם ישראל קשורה כביכול בקשר שאינו ניתר למעשים פשוטים של חסד ושל עבודה של האבות.

אמרו חז"ל באותיות דרבי עקיבא על האות סמ"ך: אלו ישראל שתמיד סומכים להם זכות אבותיהם, אברהם יצחק ויעקב יוסף משה ואהרן דוד ושלמה. זכותם של אברהם ויצחק במזרח סביב להם, שנאמר "מי העיר ממזרח צדק", וזכותם של יעקב ויוסף במערב. "ודמות פניהם פני אדם" זו דמותו של יעקב החקוקה על כסא הכבוד, ודמות השור זו דמותו של יוסף. ועוד, סמ"ך זו ירושלים שסמוכים לה הרים ומקיפים אותה גבעות, ההרים כנגד האבות והגבעות כנגד האמהות.

מובא במכילתא כמה דעות. רבי עקיבא אומר שהקב״ה אמר: בזכות יעקב אני קורע להם את הים, שאמרתי לו "והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה". רבי יהודה בן בתירא אומר: כבר הבטחתי לאבותיהם של אלו. ורבי בניה אומר: בזכות המצווה שעשה אברהם אני קורע להם את הים, שנאמר בו "ויבקע עצי עולה", ובים נאמר "ויבקעו המים". ומכאן נלמד שמעשה אחד של מסירות נפש של אברהם בעקדה פתח את הים לבניו דורות אחר כך.

איתא בגמרא ובמדרש שאבות העולם התקינו שלוש תפילות: אברהם תיקן תפילת שחרית, שנאמר "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם", ואין עמידה אלא תפילה. יצחק תיקן תפילת מנחה, שנאמר "ויצא יצחק לשוח בשדה", ואין שיחה אלא תפילה. יעקב תיקן תפילת ערבית, שנאמר "ויפגע במקום", ואין פגיעה אלא תפילה. ואף לדעה שהתפילות נתקנו כנגד התמידים, מסבירה הגמרא שעיקרן מן האבות, וחכמים רק סמכו אותן על הקרבנות. נמצא שכל יהודי, בכל תפילה שלו, הולך בדרך שסללו האבות.

כתב בספר מגלה עמוקות שכל אחד מישראל כלול משלושת האבות. אברהם הוא שורש כל הנפשות, יצחק שורש כל הרוחות, ויעקב שורש כל הנשמות. ורמז זאת בברכות ״לך לך״: ״ואעשך לגוי גדול״ על אברהם, ״ואברכך״ על יצחק, ״ואגדלה שמך״ על יעקב. ומכאן נלמד שכל יהודי נושא בתוכו נפש, רוח ונשמה שמקורן באבות הקבורים במערה.

מובא בספרים הקדושים שיעקב אבינו, בעל מידת התפארת, מסוגל לשלום, לחיבור, לזיווגים ולשלום בית. שהתפארת היא המידה המחברת והמאזנת. ולכן מי שמבקש חיבור נכון בחייו, זוגי או משפחתי, פונה אל יעקב.

מובא בזוהר הקדוש: מניין ידע יצחק לומר על יעקב ״ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'״? אלא שיצחק הכיר את הריח הזה מן השדה שקנה אברהם סמוך למערה. ״ויצא יצחק לשוח בשדה״, וכי לא היה לו בית או מקום אחר להתפלל? אלא בשעה שנכנס לשדה ההוא ראה שכינה עליו, והשדה העלה ריחות עליונים קדושים, ולכן התפלל שם וקבע שם את תפילתו. ומכאן נלמד שריח גן עדן שעולה מן המערה הוא אותו ריח שעלה מבגדי יעקב, ובו הרגיש יצחק שהברכה תלויה ביעקב.

אין לנו לחשוב שבזכות מעשינו הטובים ניגאל. יעקב אבינו, שדמותו חקוקה במרכבה, כל ימיו ישב באוהלי תורה בדבקות עצומה, והשכינה הבטיחה לו להיות עמו, ובכל זאת כשפגש את עשו חשש שמא אין לו זכות להינצל ואמר "קטנתי מכל החסדים". לכן תיקנו שנבקש בתפילה מתוך שאנו זרע האבות וחלק מעם ה׳, שברכתם היא בלי גבול. ובברכה הראשונה אנו אומרים "אלקינו" בלשון רבים, כוללים את עצמנו עם כל ישראל, ומזכירים את זכות האבות, ובברכה זו נכלל שורש כל שמונה עשרה הברכות.

בתפילה הנאמרת אצל מערת המכפלה מתארים את זעקת האבות והאמהות. אברהם אבינו צעק: חינם נסיתי בעשר בחינות בעבורם, והנה חזיתי שברם, ואיה ההבטחה "ואת בריתי אקים את יצחק". יעקב אבינו שוע: עוללי אשר טפחתי ורביתי, ואיך אראה ברעתי ובאבדן מולדתי. רועה נאמן, משה, צווח: צאן אשר בחיקי האמנתי, איך נגזו בלא זמן. לאה מתופפת על לבבה, רחל אחותה מבכה על בניה, זלפה מכה פניה ובלהה מקוננת בשתי ידיה. והשיבם הקדוש ברוך הוא: שובו תמימים למנוחתכם, מלא אמלא כל משאלותיכם, שלחתי בבל למענכם, הנני משובב גלות בניכם. וקיים הבטחתו לפי מלאת לבבל שבעים שנה.

אמרו חז״ל במדרש: למה נאמר ״יגל יעקב ישמח ישראל״ ולא ״יגל אברהם״ או ״ישמח יצחק״? כשם שיעקב מצטער בצרת ישראל, כך כשתבוא הגאולה הוא שמח עמהם יותר מכל האבות. והוא מזומן לסעודה, שנאמר ״שמע אלי יעקב וישראל מקוראי״, ומקוראי פירושו מזומני, כמו ״בראש הקרואים״. ורב אמר משל למי שמשיא את בתו, מי שמח יותר מכולם? אביה של הכלה. כך יעקב, שנאמר ״כה אמר ה׳ אל בית יעקב אשר פדה את אברהם״, הוא השמח הגדול ביום הגאולה.

איתא בפסיקתא רבתי: בזכות מה זוכים ישראל לכבוד הגאולה? בזכות ישיבת ארץ ישראל, ובזכות הצער שנצטערו האבות על הקבורה בה. רבי חנינא אומר שכל השקלים בתורה הם סלעים, אבל השקלים ששקל אברהם לעפרון הם קנטרין, המטבע הגדול ביותר, ארבע מאות קנטרין של כסף. וכן יעקב נתן את כל הזהב והממון שצבר כל ימיו לעשו, כדי שלא ייכנס עשו לקבורה, שנאמר "בקברי אשר כריתי לי". ובשעת פטירתו השביע את יוסף "אל נא תקברני במצרים". ולמה? ריש לקיש אומר בשם רבי אליעזר הקפר: מפני שמתי ארץ ישראל חיים ראשונים בימות המשיח, כמו שאמר דוד "אתהלך לפני ה׳ בארצות החיים".

אמרו חז״ל במדרש שיעקב אמר לבניו: בזכות אתה נכנס אליה, כי אברהם זקני קנה אותה. וכשם שאברהם ושרה, יצחק ורבקה קבורים שם זוגות זוגות, כך קברוני אצל בת זוגי לאה, ולכן נאמר ״ושמה קברתי את לאה״. הבנים אמרו שהם מפחדים שמא יבואו בני חת ויערערו שהשדה לא היה של עפרון. יעקב השיב שאין לחשוש, כי הקנייה נעשתה לעיני בני חת, ואילו היה ערעור היו מערערים כבר אז.

איתא בגמרא שכשהגיעו לקבור את יעקב במערת המכפלה, בא עשו ועיכב. אמר להם ״ממרא קרית הארבע״, ארבעה זוגות הם: אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. יעקב קבר את לאה בחלקו, והמקום שנשאר שלי הוא. אמרו לו: מכרת. אמר להם: מכרתי את חלק הבכורה, אבל את חלקי כשאר הבנים לא. אמרו לו: כן מכרת, שכתוב ״בקברי אשר כריתי לי״, ואמר רבי יוחנן אין ״כירה״ אלא לשון מכירה. אמר להם: הראו את שטר המכירה. אמרו לו: האיגרת במצרים, ומי ילך להביאה? ילך נפתלי שקל הוא כאילה. חושים בן דן היה שם, ואזניו היו כבדות משמוע. אמר להם: מה זאת? אמרו לו: הוא מעכב עד שיבוא נפתלי ממצרים. אמר להם: ועד שיבוא נפתלי ממצרים יהא אבי אבא מוטל בבזיון? לקח מוט, הכה על ראשו של עשו ונפלו עיניו על רגליו של יעקב. פתח יעקב את עיניו וחייך, וזהו שכתוב ״ישמח צדיק כי חזה נקם״.

איתא בגמרא בשם רבי חמא ברבי חנינא: מימיהם של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם. במצרים הייתה ישיבה עמהם, שנאמר ״לך ואספת את זקני ישראל״, ובמדבר הייתה ישיבה עמהם, שנאמר ״אספה לי שבעים איש מזקני ישראל״. אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה, וכן יצחק ״ויהי כי זקן יצחק״, וכן יעקב ״ועיני ישראל כבדו מזקן״. ואפילו אליעזר עבד אברהם היה זקן ויושב בישיבה, ״המושל בכל אשר לו״ שמושל בתורת רבו, ו״דמשק אליעזר״ שדולה ומשקה מתורת רבו לאחרים. ומכאן נלמד שהאבות היו ראשי ישיבות, ולימוד התורה הוא הירושה החיה שלהם.

בזוהר הקדוש (פרשת וישלח) מפורש שכף הירך שבה נגע שרו של עשו ביעקב רומזת לתומכי התורה. החפץ חיים מבאר שכמו שהירך מעמידה את הגוף, כך מחזיקי התורה מעמידים את הלומדים, ואת זה רצה שרו של עשו להזיק. ומכאן שאם על החזקת התורה נאבק יעקב אבינו עם שרו של עשו, בוודאי בהיכלו שלו, במערה, יחזיק טובה וברכה לכל מי שמקבל עליו עול החזקת התורה.

מובא בספרים הקדושים שהאמהות הקדושות, שרה, רבקה, רחל ולאה, עותרות על כל צורך וכאב של כל יהודי ויהודיה. ועוד מובא שבזכות האמהות הקבורות במערה זוכים לזרע של קיימא, ובזכותן שורה ברכה בכל מה שעושים. והדברים נוגעים ללב, שהרי הן עצמן ידעו צער של עקרות והמתנה, ולכן הן מבינות את הכאב מבפנים.

אמרו חז״ל במדרש בכמה לשונות, בשם רבי לוי ורבי חלבו בשם רבי יוחנן: למה היו האמהות עקרות? כי הקב״ה מתאווה לתפילתן ולשיחתן. אמר להן: יונתי, אומר לכן מדוע העקרתי אתכן, כי הייתי מתאווה לשמוע את שיחתכן, "כי קולך ערב ומראך נאוה", "יונתי בחגוי הסלע". ועוד אמר הקב״ה: עשירות הן, נאות הן, אם אתן להן בנים לא יתפללו לפני. ולשון אחר: הקב״ה מתאווה לתפילתן של צדיקים. והקבורות במערה הן אמהות שכל חייהן היו תפילה, והצער שלהן היה הדרך שבה הקב״ה רצה לשמוע את קולן.

בתפילה הנאמרת אצל מערת המכפלה מתארים את זעקת האבות והאמהות. אברהם אבינו צעק: חינם נסיתי בעשר בחינות בעבורם, והנה חזיתי שברם, ואיה ההבטחה "ואת בריתי אקים את יצחק". יעקב אבינו שוע: עוללי אשר טפחתי ורביתי, ואיך אראה ברעתי ובאבדן מולדתי. רועה נאמן, משה, צווח: צאן אשר בחיקי האמנתי, איך נגזו בלא זמן. לאה מתופפת על לבבה, רחל אחותה מבכה על בניה, זלפה מכה פניה ובלהה מקוננת בשתי ידיה. והשיבם הקדוש ברוך הוא: שובו תמימים למנוחתכם, מלא אמלא כל משאלותיכם, שלחתי בבל למענכם, הנני משובב גלות בניכם. וקיים הבטחתו לפי מלאת לבבל שבעים שנה.

אמרו חז״ל במדרש שיעקב אמר לבניו: בזכות אתה נכנס אליה, כי אברהם זקני קנה אותה. וכשם שאברהם ושרה, יצחק ורבקה קבורים שם זוגות זוגות, כך קברוני אצל בת זוגי לאה, ולכן נאמר ״ושמה קברתי את לאה״. הבנים אמרו שהם מפחדים שמא יבואו בני חת ויערערו שהשדה לא היה של עפרון. יעקב השיב שאין לחשוש, כי הקנייה נעשתה לעיני בני חת, ואילו היה ערעור היו מערערים כבר אז.