למה הגאולה קשורה לחברון

מובא בתיקוני הזוהר שבסוף הימים כל האותות יהיו בארץ ישראל, מפני שיש שם חברון, ושם קבורים האבות. כלומר הגאולה מתגלה בארץ ישראל דווקא בגלל חברון והאבות. והדברים נוראים, שהמקום שבו שוכבים האבות הוא המקום שממנו תצמח הישועה האחרונה.

איתא בגמרא (מסכת בבא מציעא) שאליהו התאחר יום אחד לישיבת רבי, ראש חודש היה. כשנשאל מדוע, אמר שהוא מעמיד את אברהם, נוטל את ידיו, והוא מתפלל, ומשכיב אותו, וכן ליצחק וכן ליעקב. ולמה אינו מעמידם יחד? כי אם יתפללו שלושתם יחד יתגברו ברחמים ויביאו את המשיח בלא זמנו. ומכאן נלמד שתפילת האבות במערה היא כוח עצום שיכול לשנות את סדר הזמנים עצמו.

איתא בגמרא שרבי שאל את אליהו אם יש דוגמת האבות בעולם הזה, ואליהו ענה שיש: רבי חייא ובניו. גזר רבי תענית והורידו את רבי חייא ובניו לפני התיבה. אמר משיב הרוח, ונשבה רוח. אמר מוריד הגשם, ובא גשם. כשהגיע לומר מחיה המתים, רעש העולם, ושאלו ברקיע מי גילה את הסוד לעולם. אמרו אליהו, והביאו את אליהו והלקוהו שישים מלקות של אש. ומכאן נלמד עד כמה תפילה מן הסוג של האבות קרובה לתחיית המתים ולגאולה.

מובא בזוהר הקדוש (פרשת נשא) שבספר הזה, ספר הזוהר, ייצאו מן הגלות ברחמים. וכתב השל״ה הקדוש שבזכות העוסקים בספר הזוהר יבוא משיח. ומכאן נלמד שהגאולה לא תבוא בדרך של דין וייסורים אלא ברחמים, ומפתחה הוא לימוד הזוהר.

כתב הגאון רבי חיים פלאג׳י שאחת הסגולות של מי שקם בחצות לילה לעסוק בתורה היא שהוא מקרב את הגאולה. ומכאן נלמד שחצות הוא זמן האבל על החורבן, ומי שמתעורר אז ללמוד נוגע במקום שבו הגלות והגאולה נפגשות.

מובא בפסיקתא רבתי שחמישה דברים מביאים את הגאולה, ואחד מהם הוא זכות האבות, שנאמר "ולא ישכח את ברית אבותיך". ואיתא בגמרא (מסכת ראש השנה): "קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים", בזכות האבות, "מקפץ על הגבעות", בזכות האמהות. ומכאן נלמד שהגאולה מדלגת על כל המכשולים כשהיא נשענת על זכות האבות והאמהות.

כאן מתחברים כל הקצוות: זוהר, חצות הלילה ומקום קבורת האבות, שבזכות כל אחד מהם יוצאים מן הגלות. קל וחומר כשכל השלושה מתקבצים יחד, בכולל של תלמידי חכמים הלומדים כל לילה מחצות את ספר הזוהר במערת המכפלה בעיר האבות. ומי שנוטל חלק בהחזקתו זוכה לקרב את הגאולה ולהיות מן הראשונים לקבל את פני משיח צדקנו.

אמרו חז״ל במדרש בשם רבי לוי וריש לקיש, שמשה שאל את הקב״ה אם המתים חיים, והקב״ה השיב לו "אני אמית ואחיה". אמר לו משה: אם המתים חיים, מה תשיב לאבות כשיעמדו ויבקשו ממך את ההבטחה שהבטחת להם להרבות את זרעם ככוכבי השמים, ועכשיו אתה מבקש לכלותם? חשוב כאילו האבות עומדים עכשיו ומבקשים על בניהם, מה היית משיב להם? וכיון שאמר משה דבר זה, מיד "וינחם ה׳ על הרעה". והדברים נוראים: האבות אינם זיכרון מת, הם חיים ועומדים לפני הקב״ה ותובעים את טובת בניהם.

אמרו חז"ל במדרש על הפסוק "כל קדשיו בידך", שמשה אמר לפני הקב"ה: רבונו של עולם, כשיגלו ישראל מעל אדמתם, זכור להם זכות אבות והושיעם. משה ראה מראש את הגלות הארוכה, והכין לבניו את המפתח לגאולה: זכות האבות. ותפילה זו של משה עומדת לנו בכל שנות הגלות.

איתא בירושלמי בשם רבי יהודה בן רבי סימון ש״איל אחר״ פירושו: אחר כל הדורות עתידים בניך להיאחז בעוונות ולהסתבך בצרות, וסופם להיגאל בקרניו של האיל הזה, ״וה' אלהים בשופר יתקע״. ובשם רבי חונה: כל אותו היום ראה אברהם את האיל נאחז באילן אחד, ניתר ויוצא, ונאחז בחורש אחר ובסבך אחר. אמר לו הקב״ה: כך בניך עתידים להיאחז בעוונות ולהסתבך במלכויות, מבבל למדי, ממדי ליוון ומיוון לאדום. שאל אברהם: האם יהיה כן לעולם? ואמר לו הקב״ה: סופם להיגאל בקרני האיל הזה. ומכאן נלמד שכבר בשעת העקדה הראה הקב״ה לאברהם את כל הגלויות ואת סוף הגאולה.

מובא בזוהר הקדוש שרבי שמעון בר יוחאי קם ופתח "לך ה׳ הגדולה והגבורה", וקרא אל העליונים: ישני חברון והרועה הנאמן, הקיצו משנתכם. "הקיצו ורננו שוכני עפר" נאמר על הצדיקים האלה, שהם מהצד שנאמר בו "אני ישנה ולבי ער", כלומר הם אינם מתים אלא ישנים. רבי שמעון פונה אל משה רבינו ואל האבות שיתעוררו לעורר את השכינה, שגם היא ישנה בגלות. עד עכשיו כל הצדיקים ישנים בקבריהם, והתעוררותם קשורה ישירות להתעוררות הגאולה.

מובא בזוהר הקדוש שהשכינה נותנת שלושה קולות אל הרועה הנאמן ואומרת לו קום, שעליך נאמר ״קול דודי דופק״, ואומרת ״פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי״, שהרי ״תם עונך בת ציון לא יוסיף להגלותך״. הקב״ה אומר לכנסת ישראל: את חשבת שמיום שחרב בית המקדש אני בא לביתי ולמקום יישוב? לא כן, איני בא כל זמן שאת בגלות. והסימן הוא ״שראשי נמלא טל״, שהשלמות והחיים של השכינה הם הטל, שמספרו כמילוי האותיות של השם הקדוש, מילוי מנביעת כל המקורות העליונים. ומיד קם הרועה הנאמן והאבות הקדושים עמו. והדברים נוראים: הקב״ה כביכול שותף לצער הגלות, וההתעוררות של האבות היא חלק מתהליך הגאולה.

אמרו חז״ל במדרש: למה נאמר ״יגל יעקב ישמח ישראל״ ולא ״יגל אברהם״ או ״ישמח יצחק״? כשם שיעקב מצטער בצרת ישראל, כך כשתבוא הגאולה הוא שמח עמהם יותר מכל האבות. והוא מזומן לסעודה, שנאמר ״שמע אלי יעקב וישראל מקוראי״, ומקוראי פירושו מזומני, כמו ״בראש הקרואים״. ורב אמר משל למי שמשיא את בתו, מי שמח יותר מכולם? אביה של הכלה. כך יעקב, שנאמר ״כה אמר ה׳ אל בית יעקב אשר פדה את אברהם״, הוא השמח הגדול ביום הגאולה.

אמרו חז״ל במדרש שהקב״ה אמר לאברהם אבינו: אתה לימדת את בניך תורה בעולם הזה, אבל בעולם הבא אני בכבודי מלמד לכם את התורה, שנאמר ״וכל בניך למודי ה׳״. מה שאברהם התחיל ללמד בעולם הזה, ימשיך הקב״ה בעצמו לעתיד לבוא. ומכאן נלמד שלימוד התורה שהתחיל מהאבות הוא שרשרת שמגיעה עד הגאולה השלמה.

אמרו חז״ל במדרש על הנבואה ״פי שנים בה יכרתו יגועו והשלישית יותר בה״: אלו ישראל שנקראו משולשים, כהנים לויים וישראלים, שהם מצאצאי שלושה אבות, אברהם יצחק ויעקב, ומקלסים את הקב״ה בשלוש קדושות, קדוש קדוש קדוש. ובמדרש נוסף: אלו בני ישראל שהם בני שלושת האבות, בני יעקב שהוא השלישי לאבות. ועוד: ישראל אינם מתיישבים בארצם אלא בגאולה השלישית. הראשונה גאולת מצרים, השנייה גאולת עזרא, והשלישית אין לה הפסק.

אמרו חז״ל במדרש על פסוקי הבאר שראה יעקב: "שלושה עדרי צאן" אלו שלוש המלכויות הראשונות, "והאבן גדולה על פי הבאר" זו זכות אבות. "ונאספו שמה כל העדרים" זו מלכות רומי שגייסה חיילים מכל האומות, "וגללו את האבן" שהתעשרו מן ההקדשות שבלשכות המקדש. "והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה", לעתיד לבוא זכות אבות עומדת. ומכאן נלמד שגם אחרי כל השעבודים, זכות האבות חוזרת למקומה ומגינה.

אמרו חז״ל במדרש שכשבא משה ואמר לישראל שהיום הם יוצאים בחודש האביב, שאלו: היכן הגאולה? אמר להם: ״קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים״. ורבי יהודה דרש: אמר הקב״ה, אם אני מסתכל במעשיהם של ישראל אינם נגאלים לעולם, אלא אני מסתכל באבותיהם הקדושים, ובזכות אבותם אני גואלם. ואין הרים אלא אבות, שנאמר ״שמעו הרים את ריב ה׳״. ועוד במדרש: ״הגיע הקץ, ואת ערום ועריה״ ממעשים טובים, ובמה הסתכלתי? ב״טובים דודיך מיין״, אלו האבות שנקראו דודים. ראה הקב״ה שאין בידם מעשים טובים וגאלם ״למען שמו״. ומכאן נלמד שהגאולה באה גם כשהבנים ריקים, בזכות שורשם.

אמרו חז״ל במדרש (פרקי דרבי אליעזר) ששאל רבי אלעזר בן עזריה: הקב״ה אמר לאברהם ״ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה״, והלא ישראל ישבו במצרים רק מאתיים ועשר שנים. והתשובה: הקב״ה דילג על הקץ בזכות שלושת האבות שהם עמודי עולם, ובזכות האמהות שהן גבעות עולם. ומכאן נלמד שזכות האבות והאמהות יכולה לקצר את זמן הגלות ולקרב את הגאולה לפני זמנה.

איתא בפסיקתא רבתי: בזכות מה זוכים ישראל לכבוד הגאולה? בזכות ישיבת ארץ ישראל, ובזכות הצער שנצטערו האבות על הקבורה בה. רבי חנינא אומר שכל השקלים בתורה הם סלעים, אבל השקלים ששקל אברהם לעפרון הם קנטרין, המטבע הגדול ביותר, ארבע מאות קנטרין של כסף. וכן יעקב נתן את כל הזהב והממון שצבר כל ימיו לעשו, כדי שלא ייכנס עשו לקבורה, שנאמר "בקברי אשר כריתי לי". ובשעת פטירתו השביע את יוסף "אל נא תקברני במצרים". ולמה? ריש לקיש אומר בשם רבי אליעזר הקפר: מפני שמתי ארץ ישראל חיים ראשונים בימות המשיח, כמו שאמר דוד "אתהלך לפני ה׳ בארצות החיים".

אמרו חז"ל בפסיקתא על "מה נאוו על ההרים רגלי מבשר": ההרים הם האבות. בשעה שגלו ישראל התכנסו האבות עם האמהות, באו לפני הקב"ה וערכו מספד גדול. אמר להם הקב"ה "מה לידידי בביתי", מה לאוהבי עושים מספד בביתי? אמרו לו: ריבונו של עולם, מה חטאו בנינו שכך עשית להם? אמר להם שעשו מזימות והעבירו מבשרם את הקדושה, ולכן נתחייבו גלות. שאלו: שמא תשכח אותם בין האומות? נשבע להם בשמו הגדול שאינו שוכחם אלא מחזירם למקומם, שנאמר "ויש תקוה לאחריתך ושבו בנים לגבולם". מיד התנחמו האבות וחזרו לשכב בקבריהם. לכן כשיבוא המבשר, יבוא תחילה אל מערת המכפלה. והדברים נוראים: האבות ממתינים שם לבשורה, והבשורה הראשונה שייכת להם.

מובא בתיקוני הזוהר בביאור הקולות העליונים, שמצד השמאל, רוח צפון הייתה יורדת בכינור דוד והוא מנגן מאליו, ומשם יוצאים רעמים. ״רעה התרועעה הארץ״ היא התרועה, ״מוט התמוטטה ארץ״ היא התקיעה, ״פור התפוררה ארץ״ הם השברים. באותו זמן שלושת האבות מתקשרים עם הגבורה ונעשים בה תרועה שברים תקיעה. וכל זה יהיה בסוף הימים, וכל האותות הללו יהיו בארץ ישראל משום ששם חברון, ששם קבורים האבות. ומכאן נלמד שנקודת המוקד של שינויי אחרית הימים היא המקום שבו שוכבים האבות, ומשם מתעוררת הגאולה לכל העולם.

כתב הריקאנטי ושאל: אם הנשמות כבר נמצאות בעונג הגדול של גן עדן, למה ישובו לתחיית המתים, אל גרעון הגוף? והשיב שאין אדם בעולם שהוא שלם במעלת התורה והמצוה, ולכן ישיב אותם הקדוש ברוך הוא לעולם הזה כבתחילה, בביטול יצר הרע, ויחיו שנים ארוכות וישלימו את מה שלא קיימו קודם. וראיה ממשה רבינו שהיה מתאווה להיכנס לארץ כדי לקיים את המצוות התלויות בה, וכל שכן שאר בני אדם. ומכאן נלמד שתחיית המתים היא מתנה של השלמה, הזדמנות לתקן את מה שהחסיר האדם.

כתב הריקאנטי על דרך החכמה הפנימית שבעולם הזה נמשכת זוהמת הנחש שבא על חוה, ובגללה נקנסה מיתה לאדם ולזרעו. הקדוש ברוך הוא רצה שתכלה הטומאה, ולכן הגופים כלים, וכשתכלה הזוהמה ורוח הטומאה תעבור מן הארץ, יחדש ה׳ את עולמו בלי זוהמה ויקיץ שוכני עפר, קדושים משרתי עליון, וישמח ה׳ במעשיו כמו שהייתה כוונת הבריאה בתחילה. וכן נאמר שגם עץ החיים לא נברא לבטלה, אלא יאכלו ממנו אנשי התחייה ויחיו לעולם, כמו שנמצא בברייתא של רבי יוסף בן עוזיאל. ומשל לזה ארץ ישראל, שהייתה בתחילה תחת שבעה עממים של טומאה, ואחר כך הועברה הטומאה ולא שלט בה זר. כך יגיע יום הדין, ישבו הצדיקים, העולם יתוקן באחדות שלמה, ובמקום שבו ראו חושך יראו אור גדול.

אמרו חז״ל במדרש על הבאר שראה יעקב: ״והנה באר״ זו ציון. ״והנה שם שלשה עדרי צאן״ אלו שלוש מלכויות ראשונות. ״והאבן גדולה על פי הבאר״ זו מלכות רומי שהיא מעכבת את ישראל מכל אומות העולם. ״ונאספו שמה כל העדרים״, ״והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה״, לעתיד לבוא זכות אבות עומדת. ומכאן נלמד שאת האבן הכבדה של הגלות האחרונה תגלגל זכות האבות.

אמרו חז״ל במדרש על הפסוק "ויאמר עוד אלהים אל משה, כה תאמר אל בני ישראל ה׳ אלהי אבותיכם": אמר הקדוש ברוך הוא למשה, לך ואמור להם בשמי, שהוא מידת הרחמים, בו אני מתנהג עמהם בזכות אבותם. תדע שעל האבות אברהם יצחק ויעקב אני אומר, שכתוב "ה׳ אלהי אבותיכם, אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני אליכם". ומכאן נלמד ששם הרחמים פועל דרך האבות.

בתפילה על הגאולה אומר המתפלל: לכן באנו לפניך בכפיפת קומה ובנמיכות רוח ושפלות לב, שתזכור לנו זכות אבותינו הקדושים ויהיה סוף וקץ לגלותנו, ותמהר ישועה ותחיש גאולה ותביא גואל צדק משיחנו. ואז נשמח כולנו ונעבוד אותך בשמחה בבית קדשנו, ונעשה לפניך קרבנות חובותינו, ונעלה ונראה בשלוש פעמים רגלינו. וכשם שזכינו לבוא ולראות ציון של מקום אבותינו, כן נזכה לראותם בחיים חיותם בעת שיקיצו וירננו שוכני עפר, ומשה ואהרן עמהם, וכל הצדיקים והחסידים, ומלכנו בראשנו.

כתב הרב שטרנבוך: צא וראה כמה מרובה מידה טובה, שהקדוש ברוך הוא מטה כלפי חסד. אף שאיננו זכאים להיגאל בגלל עוונותינו הרבים, הגאולה תבוא בזכות האבות הקדושים, כמו שאומרים בברכה הראשונה "וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם". ואין זה רק התעוררות ממילא של זכותם, אלא האבות עצמם מעתירים בתפילה על הגאולה, ובזכות תפילתם ניגאל.

איתא בגמרא (בבא מציעא) שאליהו הנביא בא למערת המכפלה בראש חודש, מעיר את אברהם אבינו, נוטל את ידיו, ואברהם מתפלל, ואחר כך חוזר לשכב. וכן ליצחק, וכן ליעקב. ומכאן נלמד שאף שהאבות הם ״ישני עפר״ בעולם העליון, בכל ראש חודש הם מתעוררים ומתפללים על הגאולה, ובזכות זה תפילתנו עולה יחד עם תפילתם לפני כסא הכבוד, ותפילות כל ישראל עולות עמהם.

כתב המהרש״א שראש חודש, יום חידוש הלבנה, רומז על התחדשות מלכות ישראל לעתיד, ולכן הוא יום מוכן להתפלל על כך, כנוסח קידוש לבנה "עטרת תפארת לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה". וזה פירוש מה שאמרו בגמרא שאילו התחזקו האבות ברחמים בראש חודש, היו מביאים את המשיח.

מובא בספרים הקדושים שישראל מונים את החודשים לפי הלבנה, והלבנה רומזת לגאולתם. כמו שהלבנה מתמעטת עד שאינה נראית ושוב מתחדשת ומתמלאת, כך אנו נבוא מתוך חסרון הגלות למילוי ושלמות הגאולה. והאבות הקדושים הם שורש הבניין והשלמות של כלל ישראל, ולכן נקראים ״איתני עולם״. ולכן בכל ראש חודש, כשמתעוררת הציפייה לשלמות ישראל, גם הם מעוררים בתפילתם את הבקשה לגאולה.

מובא במכילתא שמשה אמר לה׳ שבני ישראל ישאלו "מה שמו", כלומר באיזו זכות ניגאל, הרי מעשינו רחוקים כרחוק מזרח ממערב, ולפעמים אף מרחיקים את ביאת המשיח. והקדוש ברוך הוא השיב שאין די בזכות כל יחיד בפני עצמו, אלא זכות כל אחד בתוך כלל ישראל לדורותיו, יחד עם זכות האבות הקדושים ישני עפר, היא שעומדת לגאולה. ה׳ נוצר חסד לאלפים, והברית שכרת עם האבות עומדת לזרעם לברית עולם.

בברית בין הבתרים נאמר ״ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עוון האמורי עד הנה״, ופירש רש״י שעוון הדורות מצטרף עד שנתמלאה סאתם. ואם כך במידת פורענות, מידה טובה של ״נוצר חסד לאלפים״ מרובה פי כמה. ולכן כל הזכויות שנעשו בעם ישראל מימות האבות ועד היום מצטרפות לעורר את החסדים ולהביא לגילוי כבוד שמו. וגם המעשים הטובים שנעשה בעתיד מעוררים את הגאולה, כמו שבמצרים נגאלו בזכות ״תעבדון את האלקים על ההר הזה״.

כתב בספר אבן שלמה מדברי הגר"א, שבכל דור יש קצים לפי התשובה והזכויות המיוחדות לאותו דור, אבל הקץ האחרון אינו תלוי בתשובה אלא בחסד, כמו שנאמר "למעני למעני אעשה", וגם בזכות אבות. וזה שאומרים "וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו". הקץ הזה לבדו נתגלה לאבות, וזה פירוש "ללבי גליתי", כלומר לאבות ולמשה שנקראו "לבי". והדברים נוראים: הגאולה האחרונה שמורה בלבם של האבות, והם שומרים אותה בעבור בניהם.

על פי המדרש יסד הפייטן את הקינה ״אז בהלוך ירמיהו על קברי אבות״, שבה הוא פונה לאבות: ״מה אתם שוכבות, בניכם גלו ובתיהם חרבות״. האבות כולם געו בקינים על חסרון הבנים, ודיברו בקול תחנונים לפני שוכן מעונים. והתשובה מלמעלה: ״שובו תמימים למנוחתכם, מלא אמלא משאלותיכם״. ויש כאן הבטחה שבקשות האבות על בניהם לא יושבו ריקם.

כתב האלשיך הקדוש שהעיר נקראת חברון על שם ההתחברות של המערה עם העולם העליון, כי היא הכניסה לגן עדן הארץ. והשם עצמו מעיד על מהות המקום, שזו עיר של חיבור, של קשר בין שמים וארץ, בין הדורות, ובין הבנים לאבות.

מובא בזוהר הקדוש (פרשת ויחי) שהמקום נקרא קרית ארבע משום ששם נקברו ארבעה זוגות: אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. האבות הם מרכבה קדושה, ואדם הראשון נקבר עמהם משום שהוא היה המלך הראשון, וממנו עברה המלכות לדוד המלך.

מובא בספרים הקדושים שמי שנקבר בחברון אינו סובל חיבוט הקבר. והדבר מעיד על קדושת האדמה סביב המערה, שמגינה על הנקברים בה מן הייסורים שאחרי המוות.

כתוב בנחמיה: העיר בית קברות אבותי חרבה, ופירש רש״י שזו ירושלים. וכתב בעל ציון לנפש צבי שירושלים נתייחסה על שם חברון, משום שהאבות קבורים שם. וזה גם מה שיסד רבי יהודה הלוי בקינה ציון הלא תשאלי: אף כי בעמדי עלי קברות אבותי, ואשתומם בחברון עלי מבחר קבריך. ומכאן שחברון היא מבחר הקברים של ציון, שיא כאבה ושיא קדושתה של ארץ ישראל.

מסופר על רבי אליהו סלימאן מני, שעודד את יהודי ערי המזרח לעלות לחברון לפחות פעם אחת בשנה ולהתפלל במערת המכפלה. הוא חולל תנועה חזקה בכל ערי המזרח, והמונים עלו לחברון. הוא פתח את ביתו לרווחה ונטע בו אשל לכל עובר ושב בלי לקבל שכר, ועמד בעצמו לשרת את האורחים כמו אברהם אבינו, ושעשע אותם בדברי תורה.

מובא בזוהר הקדוש ששואל: אחרי שמת שאול והמלכות היתה ראויה לדוד, מדוע לא מלך מיד על כל ישראל, אלא שאל את ה' "האעלה באחת מערי יהודה" ונענה "חברונה"? ומשיב שהכל בסוד החכמה: דוד לא יכול היה לקבל את המלכות עד שיתחבר עם האבות שבחברון, ובהם יקבל אותה. לכן נשאר שם שבע שנים, כדי שיקבל את המלכות כראוי ויתקן אותה. ומכאן נלמד, שגם מלכות ישראל הנצחית צריכה לצאת מתוך החיבור לאבות במערה.

עוד מובא בזוהר הקדוש שדוד רצה להיבנות במלכות שלמה למטה כמו שלמעלה, והיא לא נבנתה עד שבא והתחבר עם האבות. שבע שנים עמד להיבנות בתוכם, ואחר כך נבנה בכל ונמשכה מלכותו שלא תעבור לעולמים. ואם לא היה נעשה מלך בחברון ומתחבר שם, לא היתה מלכותו נמשכת כראוי. ומכאן נלמד שהנצחיות של בית דוד, שממנו יבוא המשיח, יונקת את כוחה מהשנים שבהן ישב סמוך למערת המכפלה.

מובא בזוהר הקדוש בביאור ״ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו״, שכלב נפרד משאר המרגלים, כמו שנאמר ״ויעלו בנגב ויבא עד חברון״ בלשון יחיד, ובא לבדו לחברון להשתטח על קברי האבות. ולכן ניתנה לו חברון לנחלה, ״ולו אתן את הארץ אשר דרך בה״. ומדגיש הזוהר שלא רק בשכר שניצל מעצת המרגלים קיבל את חברון, אלא סוד הדבר הוא שרוח החכמה האירה בו, והוא הלך לחברון להתחבר עם האבות ולמקומו הלך, ולכן המקום היה שלו וירש אותו. ומכאן נלמד שמי שמתחבר באמת לאבות, המקום נעשה חלק ממנו.

מובא בתיקוני זוהר, בהמשך לעניין ישני חברון, שכל מי שנשמתו יוצאת בארץ הקודש אינה יוצאת על ידי המלאך המחבל, והוא אינו שולט שם. היא יוצאת על ידי מלאך של רחמים, שהרי ארץ הקודש עומדת בעד האדם. ומכאן נלמד, שקדושת הארץ שבה קבורים האבות מגינה על כל מי שנמצא בה, גם ברגע הקשה ביותר.

מובא במדרשים ובאגדות, בנגלה ובנסתר, שמערת המכפלה וחברון לא נתקדשו רק כשנקברו בהן שרה והאבות, אלא יסודותיה של חברון עולים עד לפני בריאת העולם, "בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל". ומכאן נלמד, שהאבות באו למקום שכבר היה קדוש מראשיתו, ולא המקום קיבל את קדושתו רק מהם.

כתב הרמ״ק שגן עדן נקרא ״מקדם״, כלומר לפני בריאת העולם, ובספר פרדס רימונים כתב שהגן הוא המקום שבו רצון המאציל להאציל. וזוהי מהות מערת המכפלה, פתח גן עדן ומקום התעדנות הנשמות: חברון היא חיבור הרוחני בגשמי, וזו מציאות מוחלטת שקבע בורא הכל. כך קשורה חברון עם העדן האלוקי העליון שלפני בריאת העולם, ובעולם ״התולה ארץ על בלימה״ היא מקשרת את הרוח בחומר.

איתא בגמרא על הפסוק ״וישלחהו מעמק חברון״, אמר רבי חנינא בר פפא: בעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון. כלומר, שליחות יוסף והירידה למצרים כולה היו חלק מעצה עמוקה של אברהם, מה שנגזר בברית בין הבתרים. ומכאן נלמד שהצדיק הקבור בחברון מנהל מתוך קברו את מהלך הדורות.

מסופר על הרמב"ן שהלך לעולמו שנים ספורות אחרי עלייתו ארצה, וכפי שכתב על רצונו להקבר ליד האבות הקדושים במערת המכפלה, יש המצביעים עד היום על מקום קברו הסמוך לכניסה לשערי המערה. נוסעי ארץ ישראל הקדומים כתבו: "ובמעלות רבות עולים אל פתחה של מערת המכפלה, ועל המעלה הראשונה לשמאל הפתח הראשון הוא קבר הרמב"ן". עד היום ניגשים רבים להתפלל ליד קברו לפני כניסתם אל קברי האבות. ויש מסורות אחרות, שנקבר בירושלים בהר הזיתים, או בחיפה בבית הקברות העתיק, או בעכו.

כתב הריטב״א לפי הפשט שרק כשהאיר עד חברון היה ברור שזה אור היום ולא אור הלבנה. אבל המחבר מיישב את קושיית הירושלמי כך: מהר הבית אי אפשר באמת לראות את חברון, וחברון שימשה רק לציון הכיוון, צד מזרח שבדרום ירושלים. היה אפשר לומר פשוט ״צד דרום מזרח״, ובכוונה סיבבו את הלשון והזכירו את שם חברון, כדי שבכל פעם יעלה זכר האבות הקבורים בה.

איתא בגמרא (כתובות) שאין טרשים בכל ארץ ישראל יותר מחברון, מפני שקוברים בה מתים. ומבואר בספרים הקדושים שמכיוון שאדמת חברון אינה מצמיחה פירות כשאר ארץ ישראל, יש לה מעלה שהיא פחות גשמית מכל הארץ. ולכן היא המקום הראוי ביותר לקבורת צדיקים ולהיות נקודת החיבור בין העולם הגשמי לעולם הרוחני.

כתב הרבי מלעלוב במכתבו שגודל מעלת חברון מבואר בכמה מקומות בזוהר הקדוש, שהפליגו במעלתה כמעט יותר ממעלת ירושלים. ומובא בספרי הקבלה שקדושת המקדש והשראת השכינה באות כביכול דרך מערת המכפלה. ומכאן נלמד שחברון איננה רק עיר קדושה בין הערים, אלא היא השער שממנו יורדת הקדושה גם אל בית המקדש.

מסופר על הרבי מלעלוב שביקש מאחד החסידים להשתדל מאוד בקניית חצר בחברון שעמדה למכירה בסכום נמוך מחצי שוויה, אף שגויים הציעו מחיר גבוה יותר. הוא כתב שאף שעל פי הדין אפשר למצוא היתר למכור לגוי, אין הדבר נכון. והציע שאם אין קונה לכל החצר, יקנו לפחות את החלק הפונה לשוק, ובירך את המשתדל בדבר הגדול הזה שהמצוה תביא עליו ברכה מרובה. ומכאן רואים כמה חשוב היה בעיני הצדיקים שכל שעל אדמה בעיר האבות יישאר בידי ישראל.

כתב בספר חשוקי חמד על שאלה: אדם רוצה לקנות קרקע כדי לקיים מצות ישוב ארץ ישראל, ויכול לקנות בחברון או בצפת, היכן עדיף? והשיב על פי שו״ת ישועות מלכו, שבארץ כנען עצמה חלק יהודה קדוש יותר מחלק הגליל, ולכן עדיף לקנות קרקע בחברון. ומקור הדבר בתשב״ץ, שאין מעברים את השנה אלא ביהודה, מפני שהיא נקראת ״שכנו של מקום״. אם כן יש עדיפות לקנות ולדור בארץ יהודה, ובחברון בכללה, יותר מאשר בגליל.